אורית קמיר כותבת על התגברות הפונדמנטליזם הדתי: כפיית רעלות בעזה, והפליית נשים והומופוביה חולנית בישראל בצורה נפלאה, מלאה, שאני מסכים עם כל מילה. מפחיד על כמה אנחנו יודעים להסתכל החוצה ולשפוט אבל לא פנימה כדי להגן על עצמו. חשוב לקרא.
הראש מסתובב (מהאנטיביוטיקה? מזה שאין תיאבון לאכול? מזה שבוקר?), ואתה סוף סוף יושב קצת להרגע מול המחשב, האספרסו ביד, הרדיו מנגן שירים מעולים, בחוץ קר בפנים חם.. רק 11 בבוקר וכבר אתה חושב, "איזה כייף סוף סוף לשבת..".. אתה מרים את הכוס ללגום..
פחחס. הקפה יצא די קקה. לא אסון מוחלט, אבל לא בשביל זה קנית מכונה מצויינת, פולים מובחרים, ולמדת להכין אספרסו של רומאים. כנראה השארת אותו 5 שניות יותר מדי, והוא קצת, ממש קצת, שרוף, אבל מורגש.
ועכשיו, עקרונית כבר החלטת לא לזוז ולא לקום לפחות שעה, אבל הקפה לא מה שרצית.. מה עושים? שותים או קמים לעשות אחר?
דרך יובל הגעתי לפוסט העיתוני המצויין של ולווט המדבר על האסטרטגיה הפנימית של אחד העיתונים כהכנה לקראת בואו של כלכליסט, אסטרטגיה שכללה כמה פנינים כמו קלקליסט, עורך שמונה (מונע) מנקמה ועוד.
לא מפתיעה אותי הרמה הנמוכה שאנשים יורדים אליה במלחמה, ראיתי דברים כאלה (לא הרבה, אבל ראיתי) בעבר, ומי שחושב שהעולם ורוד ויפה, טוב, מבחינתי שישאר תמים, סבבה.
כן מפתיעה אותי קצת העובדה שאין שם שום דבר מקצועי פרופר – לבדוק אם יהיו להם כיוונים טובים יותר, לדאוג לחזק את המקומות החלשים שלנו, לקבוע יתד חזק יותר איפה שאנחנו טובים, וכדומה. שום נקודה על עבודה פנימה בעיתון.
ולצערי, לא מפתיעה אותי העובדה שאין שום מחשבת ניהול סיכונים – ומה יקרה עם העיתון הזה יצליח?
הייתי קצת בחו"ל, והייתי קצת עסוק כשחזרתי, והכל גועש.. הצצתי על מה שליאור כתב, קראתי את מה שרן כתב, התרשמתי מדעות כאלה ואחרות, ובסה"כ היה די מרגש.
אני לא כותב את הפוסט עכשיו כדי להכנס לסיפור המעשה. רו כותב את הסיכום בצורה רהוטה וברורה ואני סומך על מה שהוא אומר. גם זה לקח חשוב – בעולם האינטרנטי אנשים מסויימים מקבלים יותר קרדיט על מה שהם כותבים.
היום קראתי את אחרית הדבר, כפי שרן מסכם מנקודת המבט שלו, והרגשתי שאני חייב להגיב במשהו. שני דברים שהוא כותב מטרידים אותי מאוד.
דבר ראשון, הוא כותב על תסכול. רן הרים את הכפפה, ממניעים אישיים או לא, פחות חשוב, ויצא לקרב על הגינות ברשת. שיווי המשקל הזה, של הגינות ונסיון לפרוץ אותה, מופר שוב ושוב. לא מזמן היה דיון בקבוצה של וורדפרס בישראל על השימוש המיותר בתגית וורדפרס על מנת לפרסם פוסטים שלא קשורים לכל כותבי הבלוגים (יש מנגנון שמפיץ פוסטים כאלו, תחת ההגיון שמי שמשתמש בתגית הזו כותב משהו חשוב לבלוגרים ברמה הטכנית) – מבחינתי ההבדל לא גדול. אנשים שמנצלים מנגנונים שנבנו לטובת הכלל על מנת להרוויח כסף, תפוצה, תהילה. ווטאבר. בתור מאמין גדול של הרשת, אני מאמין שהדרך להלחם בזה היא פשוט שכל פעם יקום מישהו אחר וילחם את המלחמה הזו – כל פעם על חשבונו (או חשבונה) האישי, נכון, אבל תחת ההנחה (תקווה?) שיש מספיק אנשים כאלו שישארו עם עין פתוחה ולא יתנו לרשת להפוך לאיזור פרסומת אחד גדול.
לא, אנחנו לא שוטרי רשת, אבל אנחנו כן אמונים, כל אחד מאיתנו, על הנסיון למנוע ממנה להפוך למשהו פחות מכייפי ויעיל בשבילנו, ועל כך אני מודה לרן שלקח את זה על עצמו הפעם.
אז מדוע רן מתוסכל? משום שהוא מרגיש חוסר אונים. לדעתי הוא טועה – העולם מובל ע"י מובילי דעת. ברשת, המובילים האלה הם אנחנו – הכותבים, הטכניים, המעורבים. מבחינת רבים מאיתנו, רן ניהל מאבק צודק ונכון, ואנחנו לא שוכחים.
הדבר השני שמטריד אותי הוא הפחד של רן מתביעת דיבה. ברמקול ובעיקר במיטמיט (חוות דעת על ספקי שירות) אנחנו מקבלים איומים על דיבה באופן כמעט קבוע. בחלקם – אנשים כותבים את נסיונם המר, בלשון יפה ולא מאשימה, ומציינים אכזבה כזו או אחרת מבית העסק. לגיטימי. אבל תרבות נסיון ההשתקה בארץ (ראו ערך חוק הטוקבקיסטים, האזנת המשטרה, כניסה לבית ללא הודעה שנכנסו וכו' וכו') נפוצה כל כך, ועובדת כל כך טוב, שקל יותר פשוט לאיים – וזה עובד. אורית אפילו קיבלה איום ישיר על חייה. מה אנחנו עושים כדי שחיי הפחד בארץ לא ימשכו בצורה כזו? האם אנחנו במגמה של הגברת הפחד וההשתקה, כפי שנדמה לי, או שלא? ואם כן, מדוע זה קורה?
[תורגם ברובו מתוך הדושדוש]
תעמולה תמיד עניינה אותי. לא ברמה הגבוה של מה מנסים לשכנע אותי, או ברמה הנמוכה של למה, אלא ברמה היום יומית של איך עושים את זה. משהו בסגנון של דע את האויב, בנסיון מסוים שלי להשאר בעל רצון חופשי.
תעמולה נוצרת כדי להשפיע על הרצון והדעות של בני אדם, בכיוון שהוא המטרה של יוצר התעמולה. במקרים רבים, תעמולה היא בדיוק כמו שיווק – היא בנויה להשפיע עלינו ברמות האנושיות הנמוכות והרגשיות ביותר, איפה שהגבול בין תודעה ומודעות נגמר והבסיס שלנו כחיות מתחיל.
הנושא הופך להיות חשוב יותר ויותר בתקופה זו של עודף מידע. יש כל כך הרבה דברים לדעת ולקרא ברשת היום, נגישות למקורות שלא היו מעולם וכמות שקשה לנו להתמודד איתה. הפתרון מגיע לרוב בשיטות שיטוט וקריאה מהירה כשאנחנו עוברים על כתבות, בלוגים, ורשתות חברתיות. הבעיה היא שתעמולה טובה חיה על התכונות האלו של הריפרוף. כדי להיות יעילים יותר, אנחנו פותחים פתח רחב להיות מושפעים בקלות מידי אנשים שיודעים איך לעשות את זה.
הנה 7 שיטות תעמולה בסיסיות. אני כותב אותן כאן כי זה חשוב להכיר אותן, כדי להיות אדם בעל יכולת ניתוח והגנה:
כשמציינים דמוקרטיה, כולנו חושבים על ההגדרה האישית שלנו, שלמדנו בבית, בבי"ס, מחברים. ההנחה הראשונה שלנו היא שהאדם מולנו מדבר על אותם ערכים, ולכן אנו פחות חשדניים.
3. העברה – טכניקה ידועה להעברה של אמינות, סמכות ואישור של משהו שנחנו מכירים למשהו שהתעמולתן רוצה שנקבל. הביצוע נעשה ע"י שימוש באיכויות של האדם, הסמל ע"י חיבורים ויזואלים או מחשבתיים.
שימושים בדגלים, סמלים לאומיים, צבעים של קבוצות וכדומה גורמים לנו בצורה ישירה להרגיש בצורה שמפעיל ההעברה רוצה שנרגיש.
4. עדות – שימוש בנסיון, אמינות, סמכות וכבוד שאנו חשים לאדם מסויים כדי לתמוך במוצר או במטרה מסויימת. עדויות פונות לצד הרגשי ולא השכלי משום שהם מאפשרות קבלה של מונחים ללא הצדקה אמיתית.
"הרב אומר".., "ראש הממשלה אמר.." וכדומה נותנים לגיטימציה שהיא לא תמיד נכונה.
5. אנשים פשוטים – התעמולתן מציג עצמו כאיש פשוט בדיוק כמו הקהל שמקשיב לו, ומראה שהוא מבין יותר לליבם, מכיר את הבעיות שהם מתמודדים איתם וכדומה. ההצגה כאיש פשוט נעשית ע"י שימוש בשפה ומנהגים המתאימים לקהל הצופה.
6. ערימת כלפים – שימוש בדגש על צד אחד של הוויכוח כדי להוכיח את הנקודה, ובו בזמן הורדה בתשומת הלב לטיעון הנגדי של הוויכוח.
7. הצטרף לקבוצה – הטיעון הבסיסי ש"מכיוון שכולם עושים את זה, כדאי גם לכם". בני אדם הם עדריים, ורוצים להיות בצד המנצח. אם כולם עושים משהו, אי אפשר להפסיד באמת.
רוב החומר מגיע מתוך בקרה על תעמולה. מענין שבישראל מעולם לא חשבו שכדאי שאנשים יהיו ביקורתיים יותר על מה שאומרים להם.
שימו לב למידע שאתם מקבלים כל יום. זהו את התעמולה, זהו את המקור, והזהרו בלקיחת ההחלטות שלכם.
בישראל, הגבול לא עובר איפה שהמפה מציינת, ואתה לא עובר אותו כשהמטוס ממריא או כשאתה לא רואה את האדמה כבר. אצלנו, הגבול עובר בבדיקת הדרכונים. פתאום כולם הופכים להיות מנומסים, מבקשים סליחה אם נגעו בך, בבקשה כשהם רוצים לעבור, ופתאום הם סבלניים. לא שאני מתלונן, אני פשוט מופתע, וחושב לעצמי – הרי אלה אותם אנשים ש"בחוץ" משתוללים, לא? אז מה קורה כאן?
healthmed, בלוג רפואה שאני רשום עליו, כותב על מיגרנה וכאבי ראש. מכיוון שזה נושא קרוב לליבי, והוא מכיל כל כך הרבה אמונות תפלות (אוף כמה כאלה אני רואה כל יום) החלטתי לכתוב על זה קצת.
לפי מילון אוקספורד, כאב ראש הוא:
כאב מתמשך בראש"
אממ. כמובן. כאב משתנה במשך, בעוצמה, וחלוקה של הכאב בראש. לכולנו יש כאבי ראש מדי פעם.
ומהי מיגרנה?
מיגרנה היא כאב חוזר ופועם שמופיע לעיתים קרובות עם בחילות והפרעות ראיה
מיגרנה לרוב מופיעה בצד אחד של הראש (אצלי, ימין..) עם או בלי סימפטומים לפני הכאב, שיכולים להיות הפרעה בראיה עד איבוד זמני של ראיה, בחילה, הקאות, ורגישות לאור. סימפטומים נוספים שאני מכיר מנסיוני: שינוי צבע העור בפנים, הרדמות של חלקים בפנים, רצון לא מוסבר למזון מסויים מאוד (אממ.. במבה) ועוד. נראה שהסימפטומים האלו הם אישיים מאוד.
בתכלס, מיגרנה היא כיווץ ואז התרחבות כלי הדם בראש, דבר שגורם לשינוי מהיר וקיצוני ב לחץ הדם בראש. השינוי הזה גורם לכאב. לא ברור בדיוק מה גורם למחלה הזו.
סתם, שתדעו.
יום ההולדת הוא זמן טוב לסיכומים. בשבילי זה טוב במיוחד כי אני אוהב סיכומים, וגם כי תחילת השנה האזרחית קרב, אז אני מסדר את הסיכומים (יום הולדת) ותיכנונים (תחילת השנה) יחד. שווה לא?
כתבתי את התוכניות לשנה וחצי האחרונות בבלוג הקודם, ברשימת TO DO לזמן הקרוב, וסיכמתי כבר שם כל מה שקשור לספורט.. עכשיו שאר הסיכומים..
עבודה: מצאתי עבודה, ולא התפשרתי. כמובן שבסופו של דבר היא לא בדיוק מה שתיכננתי, משום שדברים הם תמיד לא בדיוק מה שרצית, אבל IBM בהחלט הפתיעו אותי לטובה בכמה דברים שלא ציפיתי, כמו הגמישות וההבנה של הצורך בשינוי והשתפרות (אם כי הביצוע, מה לעשות, זו עדיין חברה גדולה, איטי), ההבנה של השוק והשינוי שקורה בו, וכו'.
חברים: לא התלחתי לתת את תשומת הלב הראויה. נראה לי שבסופו של דבר כן צריך להתכנס לחברים טובים ופחות. קשה לשמור על קשר עם כולם, החיים פשוט לא מאפשרים..
פנאי: לא לקחתי אף קורס. קורס יין ועזרה ראשונה נפלו על סיבה טכנית מסויימת, ולא הסתדר. ללמוד שפה.. לא היה לזה סיכוי אמיתי..
בית: במשכנתא דווקא די הצלחתי.. ואנחנו קרובים עכשיו יותר מתמיד. לא שלוש שנים (בטח לא בספירה מלפני שנה וחצי..) אבל קרובים בהרבה. עם קצת מזל וכמה דברים שייפלו נכון, והיא תסגר בעוד שני ספורות..
אז בסיכום כללי, לא הצלחתי הרבה ממה שתיכננתי, אבל הצלחתי בדברים שלא ראיתי מגיעים. תיכנון תוך כדי התקדמות, ואני שמח במה שקרה השנה. אין הרבה שנים שאני יכול להסתכל אחורה כמו השנה ולומר, בסוו של דבר, נהניתי, היה טוב, אני מסופק.
ועכשיו שנה הבאה…
שיחה שהתפתחה במתחתנים למען מתחתנים על מקרה פיטורין על גבול (או מעבר לגבול) הלא חוקי והתגובות שם גורמות לי לתהות עדכמה המנהג הזה של לפטר נשים לקראת החתונה נפוץ, האם רק נשים סובלות מזה, ועד כמה המצב רע שהמפטרים אפילו לא מתבישים או מפחדים להודות שזו הסיבה (אם היו מפחדים היו לפחות מסתירים..).
לצערי בחיפוש ברשת מצאתי בעיקר תביעות בנושא שנדחו עקב כל מיני סיבות, וגם גיליתי שהמעסיק (חוץ מכמה מקרים של הסכמים קיבוציים) לא חייב גם לתת ימי חופש על חתונה או הולדת בן\בת..
