לוטם חיון (הבלוג של לוטם, וכאן, וכאן עם ניב, שנמצא גם כאן והרזומה וכאן אני לא סתם מוסיף קישורים, יש לי נקודה להעביר) כתבה הערה מענינת בפייסבוק בשתי דקות של רצינות על הפרטיות שלנו ברשת החדשה (2.0?), או התקשורת החדשה, ועל אתיקה וכללי התנהגות שצריכים להיות בה.
למרות שיש לי תשובה עקרונית ללוטם, והיא דווקא לא ארוכה, החלטתי לענות בפוסט משלי ולהאריך. אני חושב שאולי בעצם זה שאני עונה כאן אצלי אני עובר על איזשהו חוק לא כתוב – האם התשובה שלי לא "שייכת" ללוטם ומקומה ליד הפוסט שלה? ואולי בכלל זה של פייסבוק שלא מסכימים בתנאי השירות שלהם להוציא תוכן החוצה? ואם אני עונה ללוטם אבל רוצה שעוד אנשים יראו את התשובה שלי – איך אני עושה את זה בלי להכריח אותם להרשם לפייסבוק ולחשוף על עצמם נתונים?
הכל מוביל, כמובן לסוגיית הפרטיות ברשת, איך משתלטים עליה, ולמי הכל שייך, לעזאזל.
אבל קודם כל, תשובה ללוטם. לכל מדיה יש חוקים משלה. יש אנשים טובים ומקצוענים ממני להסביר על החוקים של המדיה הישנה, עיתונים, טלויזיה וכדומה. זה לא ששם אין בעיות, רק לאחרונה אני נזכר בשני פסקי דין בעיתיים שמזכירים לי סיפורים דומים למה שלוטם כותבת: מישהי שרצתה שפרסום פסיקה לטובתה בבית משפט (ז"א, היא צודקת במשפט שנערך) לא יהיה פומבי כדי לא לפגוע בפרטיות שלה (פרטים כאן היא לא קיבלה את מה שרצתה) ואורח בחתונה שלא רצה שתמונתו תפורסם (היא פורסמה), אבל המצב ב"עולם האמיתי" פחות או יותר מובן, יש חוקים, אם כי הם משתנים, ויש הרבה אנשים שמתפרנסים מזה.
המדיה החדשה (מה שנקרא, אתרים מבוססי תוכן גולשים) יצרה שתי בעיות עיקריות:
- תוכן בעל אופן אישי, אך לא פוגעני באופן ישיר, בפלטפורמה מעודדת הפצה: מכיון שכל אחד יכול לתרום תוכן, ושיטות התרומה הפכות מיידיות וקלות יותר, התוכן הופך להיות יותר ויותר אישי. כשאני תורם תוכן אישי שלי, אין ספק שכלול כמעט בכל תוכן כזה משהו אישי של מישהו אחר. אני מציין לא פוגעני במכוון משום שלפגיעה כזו יש חוקים ברורים מאוד. וכמובן, הפלטפורמות הווביות (2.0) לא רק מאפשרות הפצת תוכן, הן מועדדות את ההפצה ואף מתקיימות תודות לה. אם בפייסבוק מישהו מעלה תמונה שלי ומתייג אותי, אפילו אנשים שלא הכירו את הצד השני רואים את זה. המרחב הופך להיות עצום ובלתי ניתן לשליטה.
- תוכן שלעולם לא נעלם: תודות לגוגל, מדיניות שמירות הפרטיות של פייסבוק וכו', תוכן אינטרנטי לא ממש נעלם. אם תמונה שלי בעיתון התפרסמה ואף אחד לא ראה, או שמישהו ראה אבל זה יעלם מהתודעה תוך חודש חודשיים, מילא. אבל תמונה שלי בפייסבוק תשאר פחות או יותר לעד, ותופיע כל פעם שמישהו יחפש את שמי מחדש.
אנחנו בתחילת הדרך. הפוסט של לוטם (ועוד כמה לפניו, ועוד הרבה אחריו) יהוו את התחילה של הפתרון – אנשים שמבקשים להוסיף סדר ואתיקה לבלאגן. לאט לאט אנשים ילמדו, אין מה לעשות – תמיד, אבל תמיד, אנשים שחיים את השינוי "מבינים" אותו קודם ומבינים את הקוד ההתנהגותי טוב יותר, ואנשים שמצטרפים אח"כ מפספסים. רוצים דוגמא קלה אבל שונה לגמרי? ברכיבה על אופניים (לא ראיתם את זה מגיע, הא?) בשטח יש מצבים ששני אנשים לא יכולים לעבור, השביל צר מדי. חוקי ה"שבט" אומרים שמי שיורד, למרות שהוא מהיר יותר, צריך לעצור ולתת זכות קדימה לזה שעולה, כי זה קשה יותר לטפס, פיזית, קשה יותר לעצור ולהמשיך. תמיד כשאני נתקל באנשים שלא נותנים את זכות הקדימה הזו, ברור שהם חדשים. אם יש לי סבלנות לעצור, לדבר איתם (לרוב אין) ולהסביר – אני רואה את זה. אין מה לעשות – יש חוקים חדשים ויש חוקים מתהווים. אינטרנט זה חדש, רשתות חברתיות זה חדש וחלק ממה שזה מביא איתו זה חוסר הבנה, אנחנו נסתדר בסוף, אבל יהיו במפים בדרך.
במקביל תתפתחנה טכנולוגיות תומכות, סטארטאפים וחברות ענק שבאות לפתור בעיות חדשות שנצרות במדיות חדשות. יש שני פתרונות שדיברתי עליהם בעבר שאם הייתי מזיז משהו, הם כבר היו כאן, ואם אף אחד לא יעשה את זה בסוף, אני פשוט אממש אותם (אם אתם קוראים כאן ומחליטים לממש, עושים המון כסף ואקזיט, אנא זרקו את השם שלי כיועץ הסתרים או לפחות תזמינו לי איזה וויסקי טוב (גלנליווט 18?))
אני מחלק את הנוכחות שלנו לשניים: התוכן שלנו והחוקים שלנו. אני מאמין שבסופו של דבר יש סיבות רבות וטובות שכל תוכן שאנחנו יוצרים ברשת יהיה משוייך אלינו, באחריותינו ובבעלותינו – אם כי ייתכן שנשכיר אותו בכסף או בשיתוף לאחרים. שליטה כזו על התוכן תאפשר לנו לחלוק עם בלוגרים פופולריות (אם אנחנו עוזרים לפתח את הדיונים שעושים את הבלוגים שלהם פופולריים), נותנים לנו אחריות על התוכן שאנחנו יוצרים (כמו שצריך להיות, ולא להפיל את זה על האתרים), ויחד עם החוקים שלנו (עוד פירוט על זה, עוד רגע) נותן לנו פתרון מלא על מי ומה אנחנו. בהמשך השליטה הזו גם יכולה לתת לנו יכולת למחוק תוכן שאנחנו מתחרטים עליו..
זאת אומרת שהפוסטים שלי יהיו אצלי, והם יופיעו בבלוגים שלי לפי רצוני, או במקביל גם בפייסבוק, וגם בקפה. חוות הדעת של תופענה ברמקול, ואם יש חוות דעת על מקומות בניו יורק אז גם ברמקול ניו יורק וגם בילפ וכו. הכנ"ל המיקרו בלוגינג שלי, השירים שלי, המחשבות שלי.
החוקים שלנו הם האישור של אלו אתרים ושירותים יכולים לגשת לתוכן שלנו, מה אנשים יכולים לראות ומתי. ייתכן שיש לי המלצות על רופאים מסויימים שאני רוצה לחלוק עם המשפחה אבל לא עם חברים במעגל השני (אתם יכולים לחשוב על איזה רופאים אני מדבר), תוכן מקצועי שמענין רק חברים מהעבודה ובטח לא את המשפחה, או תמונות שכייף לחלוק עם חברים אבל ממש לא עם אנשים שאני עובד איתם. הטלפון שלי יכול להיות חופשי לכל מי שאני מכיר, אבל לא לאנשים אחרים, ואפשר להשיג אותי במסנג'ר תמיד – אבל אם אתם חברים מהעבודה אז אני לא זמין בסופ"ש (הלוואי). וכו'. הבנתם את הרעיון. אפשר להרחיב את זה אפילו לשיחות טלפון, אימיילים וכדומה – אם מגיע טקסט קצר מאמא אני רוצה לקבל את זה בסמס ובטוויטר שלי, אבל אם זה מחבר לעבודה אז אימייל מספיק – אין סיבה טכנולוגית שכל זה לא יתרחש היום.
פתרון כזה יפתור, כדרך אגב, גם את בעיית הלינקים של לוטם וניב למעלה. אני שולח אתכם ללינק אחד, והם כבר מכוונים מה אתם רואים. הרי אני מנסה להפנות אתכם לאנשים עצמם (זה ניב, זו לוטם), ואני מאפשר להם להגדיר איך הם רוצים שתראו אותם (אנשי מקצוע? אנשי רשתות סוציאליות? אנשי סטאר טרק? אולי חלקכם תראו אותם בצורה אחת אבל אחרים יראו בצורה אחרת?)
