הייתי קצת בחו"ל, והייתי קצת עסוק כשחזרתי, והכל גועש.. הצצתי על מה שליאור כתב, קראתי את מה שרן כתב, התרשמתי מדעות כאלה ואחרות, ובסה"כ היה די מרגש.
אני לא כותב את הפוסט עכשיו כדי להכנס לסיפור המעשה. רו כותב את הסיכום בצורה רהוטה וברורה ואני סומך על מה שהוא אומר. גם זה לקח חשוב – בעולם האינטרנטי אנשים מסויימים מקבלים יותר קרדיט על מה שהם כותבים.
היום קראתי את אחרית הדבר, כפי שרן מסכם מנקודת המבט שלו, והרגשתי שאני חייב להגיב במשהו. שני דברים שהוא כותב מטרידים אותי מאוד.
דבר ראשון, הוא כותב על תסכול. רן הרים את הכפפה, ממניעים אישיים או לא, פחות חשוב, ויצא לקרב על הגינות ברשת. שיווי המשקל הזה, של הגינות ונסיון לפרוץ אותה, מופר שוב ושוב. לא מזמן היה דיון בקבוצה של וורדפרס בישראל על השימוש המיותר בתגית וורדפרס על מנת לפרסם פוסטים שלא קשורים לכל כותבי הבלוגים (יש מנגנון שמפיץ פוסטים כאלו, תחת ההגיון שמי שמשתמש בתגית הזו כותב משהו חשוב לבלוגרים ברמה הטכנית) – מבחינתי ההבדל לא גדול. אנשים שמנצלים מנגנונים שנבנו לטובת הכלל על מנת להרוויח כסף, תפוצה, תהילה. ווטאבר. בתור מאמין גדול של הרשת, אני מאמין שהדרך להלחם בזה היא פשוט שכל פעם יקום מישהו אחר וילחם את המלחמה הזו – כל פעם על חשבונו (או חשבונה) האישי, נכון, אבל תחת ההנחה (תקווה?) שיש מספיק אנשים כאלו שישארו עם עין פתוחה ולא יתנו לרשת להפוך לאיזור פרסומת אחד גדול.
לא, אנחנו לא שוטרי רשת, אבל אנחנו כן אמונים, כל אחד מאיתנו, על הנסיון למנוע ממנה להפוך למשהו פחות מכייפי ויעיל בשבילנו, ועל כך אני מודה לרן שלקח את זה על עצמו הפעם.
אז מדוע רן מתוסכל? משום שהוא מרגיש חוסר אונים. לדעתי הוא טועה – העולם מובל ע"י מובילי דעת. ברשת, המובילים האלה הם אנחנו – הכותבים, הטכניים, המעורבים. מבחינת רבים מאיתנו, רן ניהל מאבק צודק ונכון, ואנחנו לא שוכחים.
הדבר השני שמטריד אותי הוא הפחד של רן מתביעת דיבה. ברמקול ובעיקר במיטמיט (חוות דעת על ספקי שירות) אנחנו מקבלים איומים על דיבה באופן כמעט קבוע. בחלקם – אנשים כותבים את נסיונם המר, בלשון יפה ולא מאשימה, ומציינים אכזבה כזו או אחרת מבית העסק. לגיטימי. אבל תרבות נסיון ההשתקה בארץ (ראו ערך חוק הטוקבקיסטים, האזנת המשטרה, כניסה לבית ללא הודעה שנכנסו וכו' וכו') נפוצה כל כך, ועובדת כל כך טוב, שקל יותר פשוט לאיים – וזה עובד. אורית אפילו קיבלה איום ישיר על חייה. מה אנחנו עושים כדי שחיי הפחד בארץ לא ימשכו בצורה כזו? האם אנחנו במגמה של הגברת הפחד וההשתקה, כפי שנדמה לי, או שלא? ואם כן, מדוע זה קורה?