עוזב את יבמ

כשהגעתי ליבמ לפני קצת יותר משנתיים וחצי, היה לי בלוג אחד, נסיון כמנהל פיתוח בשתי חברות, בעיקר כמנהל טכני שגדל מלמטה, מתוך הטכנולוגיה. מיטמיט היה אתר של כמה מאות יוניקים, אולי מעל אלף, ורמקול היה בתחילת דרכו.

נכנסתי לנהל את הצוות הישראלי של הSametime Gateway, מוצר מרתק שנכתב בjava למטרות תרגום פרוטוקולי תקשורות ומסרים מידיים מתוך הארגון החוצה, תוך שמירה על שליטה ובקרה ובטחון מידע כנדרש באירגונים. למדתי xmpp, sip על הדיאלקטים השונים שלהם, למדתי לדבר בפוליטיקה אמריקאית, למדתי לנהל צוות ללא שליטה טכנית במוצר, כשאני מלווה באנשים נהדרים, כמו גיל פרצי, שהיה ראש הצוות המקומי.

עם הזמן וההצלחה, הפיתוח עבר כולו לישראל, ומצוות חלקי הפכנו לבעלי המוצר, והעבודה התחילה להיות רחבה יותר, צוותי QA בסין, הודו, אירלנד וארה"ב, לקוחות בכל מקום, שיתופי פעולה עם החברות הגדולות ביותר שיש. לצוות הצטרפו עוד אנשים חזקים כמו גילי נחום (שגם כותב מדי פעם בבלוג האישי שלו ועל javajava), כמומחה הביצועים שלנו, וטלי צברי שלקחה פרוייקט בעייתי והפכה אותו להצלחה לפי המטרות שלנו. היה תענוג, ולמדתי הרבה על ניהול, פוליטיקה, אנשים, תהליכים, מה כדאי, מה עדיף, ואיך להגיע לאיפה שאתה רוצה. למדתי גם מתי התהליך משרת אותך ומתי אתה הופך עבד לתהליך, עד כדי שהוא מפסיק לשרת והופך לנטל.

במקביל מיטמיט הפך להיות האתר השני בגודלו בישראל בענף החתונות, הישג לא מבוטל, כשהוא מביא אלפי יוניקים ביום. גם רמקול צמח לכמה אלפים ביום, אבל יש לו עדיין כברת דרך לעבור. יש לי 4 בלוגים עיקריים, שניים מהם פעילים פחות או יותר. פייסבוק, טוויטר וקפה דה מרקר הם כבר עובדה קיימת, כמו המשבר הנוכחי, כמו ההזדמנויות שהוא מייצר, וכמו הידע שעכשיו יש לי – שמקומי כבר לא ביבמ.

לקח לזה קצת זמן לשקוע, אבל הבנתי שאני רוצה להמשיך, שאני רוצה לחזור ולטפל בבעיות טכנולוגיות עם הידיים, להלחם בבאגים וארכיטקטורות שלא נותנות לי לישון, כי זה מענין, ומאתגר, וקשה. אני מחפש את הרוח של הסטארטפ, את האנרגיות של המלחמה, את הרצון לכבוש את העולם.

מה יהיה עכשיו? לא בדיוק ברור לי. אין לי משהו סגור. אני מחפש סטארטאפ, להצטרף או להקים, ועד אז – פרוייקטים טכנולוגיים, יעוץ ניהולי לראשי R&D שרוצים להצליח יותר, דברים שלי ודברים של אחרים. לא יודע מה יהיה עכשיו, אבל אני יודע שיהיה מענין.

מועדון וויסקי – וויסקי אירי

בפגישה השנייה של מועדון הוויסקי (distilled beer) בתחום הוויסקי האירי היה לי העונג להעביר את ההרצאה. חשבתי להעביר כאן כמה עובדות מתוך ההרצאה הזו:

  • האיות המקורי היה Whisky, אך מכיוון שוויסקי סקוטי היה באיכות כל כך גרועה (!), הוויסקי האירי והאמריקאי שינו את השם כדי למתג את עצמם, והם כותבים Whiskey (עם e). מצחיק שהיום המצב התהפך לגמרי, אבל האירים והאמריקאים נשארו תקועים..
  • דרך אגב, למרות זאת, אם מחפשים בגוגל Whisky יש בערך 16 מליון תוצאות, ואם מחפשים Whiskey יש 20 מליון – אבל זה בטח בגלל שיש יותר אמריקאים כותבים..
  • אירלנד היא מקור הוויסקי (שפירושו “מי החיים”) – המשקה הגיע משם ע”י נזירים נוצרים שהפיצו את הבשורה (וגם נצרות).
  • באירלנד שלוש מזקקות:
  • באופן כללי וויסקי עם פחות עישון מסקוטי ובלי peat.
  • זיקוק משולש ברוב המקרים – אבל זה לא ההבדל העיקרי מוויסקי סקוטי! יש גם סקוטיים שמזוקקים שלוש פעמים.. אז מהם בכל זאת ההבדלים הגדולים?
    • וויסקי אירי מזוקק בעיקר משעורה.
    • מוזקק בערבוב של לתת ודגנים לא מלותתים (malted וגם unmalted) – שנקרה pure pot, בניגוד לסקוטי שהוא עם malt בלבד (pure malt)
    • רוב האירים היום הם לא pure pot – אלא ערבוב של pure pot עם וויסקי grain, חיטה או תירס לדוגמא – עדיין יש כמה שהם pure pot (נחזור אל זה מאוחר יותר) לגמרי.
  • יש את הסוגים הרגילים באירלנד: סינגל מאלט, בלנדד, grain, וכו.
  • Pure Pot Whiskey, שהוא הוויסקי היחודי לאירלנד, נעשה בזיקוק batch (בניגוד לזיקוק רציף, שהוא זיקוק נפוץ בסקוטלנד), ולכן:
    • עשוי לרוב משיורה בלבד
    • רק Redbreast, Green Spot וBushmills מייצרים היום Pure Pot – כולם מהמזקקה של Midleton.
  • הזיקוק המשולש הוא שאחראי לטעם היחודי של הוויסקי האירי.

על הטעימה עצמה אני אספר בפוסט נפרד..