מחבר: ליאור

מה כבר יום שלישי? בדרכי ללוך נס – סקוטלנד

הבוקר התחיל קצת מוזר. טוב, אולי דווקא התחיל רגיל, קמתי ב4:30 עם הזריחה, קצת נמנמתי עד 6, יצאתי לרוץ, קצת נאבדתי, אתם יודעים את הסיפור הקבוע. החידוש היחדי היה שנאבדתי והגעתי לMacallan, מזקקה ידועה שאפילו לא ידעתי שהיא כאן. כך על הדרך (תרתי משמע) הסתובבתי במזקקה, קראתי באיזה שלט את הסיפור שלהם (רועי הצאן עברו את נהר הSPEY כאן פעם בשנה בדרך למכור את הכבשים.. החבר’ה מיהרו למטה למכור להם וויסקי לדרך), היה נחמד ורגוע.

לא, המוזרות התחילה קצת אחרי שיצאתי מהB&B שישנתי בו.

אם כבר הזכרתי אותו, עוד דבר קטן. בעל הבית שמנהל את המקום, כנראה משכיר יחד עם אשתו (ראיתי אותה פעם אחת אז אני יודע שהיא קיימת, אבל הוא ניהל את הכל, הכניסה, התשלום, ארוחת הבוקר, וכו), כנראה כל כך אהב את הבילוי בפאב עד שבנה בחדר האוכל שלהם (יש סלון נוסף) מעין פאבון קטן, כולל הכל – לא רק הבר, מבחר המשקאות, ברז בירה (!) ומראה כללי, אלא גם אח, והחביב עלי ביותר – מטרה לחיצים. אני רואה אותו בדמיון בימים שאין כוח ללכת למטה לפאב (200 מ’, אבל קר בחוץ) מזמין כמה חבר’ה (ממילא אותם אנשים שהיה פוגש למטה) ועושים כיף אצלו בבית. אחח.. חיי הפורשים.

בכל מקרה.

כשיצאתי וחישבתי את המשך הטיול, תקפו אותי יחד שתי הרגשות בו זמנית: היום יום שלישי, יום חמישי אחה”צ אני כבר ממריא, מה שמשאיר אותי עצוב מאוד לקראת סוף הטיול, ובאותו זמן, אני כמעט רוצה לחתוך הכל וללכת הביתה. אני משער שתקפה אותי בדידות קלה, או משהו כזה, אבל העצב על סוף הטיול הקרוב והעצב שאני רוצה כבר לסיים אותו עכשיו בו זמנית היו מאוד מוזרים. ולא, לא שתיתי וויסקי בבוקר.

עכשיו אני ברכבת. פעם ראשונה שאני מתנייד לא באוטובוס, ופעם ראשונה שאני מתקרב לערים או עיירות בסקוטלנד, ולא כפרים. גם IVERNESS, אליה אני מתקרב, היא עיר. קצת מדכאות, העיירות שלהם, כל כך שונות מהכפרים. בתים קופסתיים, כולם לפי אותה תבנית, מרכזי קניות עצומים של 24 שעות, הכל. מוזר, בעיירה כל כך קטנה, ובכל זאת – אולי זה משרת את כל האיזור.

יש לנו ארבעה קרונות ברכבת, והכרטיסן הולך הלוך חזור, הלוך חזור, אפילו שאין כמעט תחנות. הוא לא נרגע. לא יודע מה הוא מצפה למצא. הוא אפילו לא ביקש ממני כרטיס, כנראה היה מרוכז יותר בהליכה.

הגענו לאינברנס. יש לי שעה וחצי להעביר עד האוטובוס ללוך נס.. הבחורה מבית הקפה הציעה לקפוץ לנהר ביום יפה כזה. מי אני שאגיד אחרת.

שעה באינברנס – INVERNESS – סקוטלנד

שעה. יש לי שעה. מה כבר אפשר להספיק בשעה? בסקוטלנד, מתברר – לא קצת.

אחרי הפסקה קטנה בקפה טוב עם רשת אלחוטית, שאלתי את המלצרית מה היא היתה עושה באינברנס אם היתה לה שעה להרוג. היא חשבה לרגע, הסתכלה  החוצה – “במזג אויר כזה?, שעה בנהר, ברור”. יש שמש בחוץ היום. נהר, שמש, מנוחה, הוראות המלצרית, מה יכולתי לעושות? הלכתי.

הנהר התגלה באמת כמשהו יפה ומרשים (יש תמונות), אבל הגשר היה .. לא כל כך יציב.. ואפילו עכשיו, כמעט שעתיים אחרי, עדיין יש לי בחילה. אז הייתי, ראיתי, התרשמתי, צילמתי. 5 דקות. בדרך, לעומת זאת, ראיתי קצת מהרחובות מסביב, כמה מדרחובים שנראו לי ממש סבבה. סבבה? סבבה.

החנות הראשונה שנכנסתי אליה, דווקא מכל הדברים אחרי הפוסט שלי על אגדות, היתה חנות סופר גיקית למשחקי תפקידים. מהסוג הזה שאם שיחקת D&D לסוגיו כשהיית ילד, אתה עדיין מתרגש כשאתה רואה. ועוד בסקוטלנד. ועוד כמה דקות אחרי שכתבתי על דרקונים. יאללה. אני גם צריך ספר חדש, האחרון כמעט נגמר.

בכניסה חיכה לי פסל ענק של האן סולו מאובן. מעולה. אחלה פסל. מצד ימין היו בובות ומצד שמאל קומיקסים. הלכתי על הבובות, אולי אמצע כאן בובת דרקון או לוחם חדשה לאוסף. באמת היו כמה טובות, אבל הן נראו לי עדינות מדי בשביל הזמון שעוד יש לי להסתובב. זה לא ילך. המשכתי.

מה שמרגיז אותי בחלק מהחנויות האלה שלוקחות עצמן ברצינות, למרות שאתה לא אמור לקחת את עצמך ברצינות אם אתה משחק בקסמים בגיל 30, הוא שאחרי הכל, כשיש כסף בענין, הם זורקים את הרצינות מהחלון. תבחרו – או שאתם אנשי עסקים, או שאתם ילדים שמסרבים להתבגר. עם שניהם אין לי בעיה. אם כאילו כזה כאילו כזה אז יש לי. במקרה הזה את הבובות של הסימפסונים עוד יכולתי לקבל (לא קשור בכלל חוץ מאשר שהן בובות, אבל נו, הומר, זה מצחיק, ומצחיק זה תמיד טוב), אבל כל הקטע של סרט הערפדים החדש הזה של הילדים, נו, ברח לי השם כרגע, Twilight, של הערפד שמתאהב בילדה בת 16.. פףףף. זה לא רציני. ערפד אוהב בתולות, זה נכון, אבל רק בשביל הדם. נו.

בשולחן של המוכר עמדו 4 אנשים. נראה לי שהיה יש גמד אחד, שני אלפים ואחד חצי גמד חצי טרול, אם יכול להיות משהו כזה. בכל מקרה, כולם היו חזק בקטע ודנו בבחורה (לפחות הדמות היתה בחורה, במשחקי תפקידים תמיד קשה להשיג בנות, כי זו לא פנטזיה מהסוג הזה) שברור שלא יכלה להשיג כאלה כוחות קסם בלי עזרה מבחוץ, וחייבים למצא מי עזר לה כי אי אפשר ככה. באיזשהו שלב הם גם בחנו אותי, לחשו משהו והשמנמן (טרול) אפילו הצביע בחשאי.

כשאתה משחק משחקי תפקידים, תמיד נכנסים אנשים מוזרים, שונים, למסבאה, לספרייה, לאכסנייה שלך. תלוי איפה אתה נמצא. אבל נראה שהרבה מאוד דברים טובים ורעים (== דברים) קורים מאנשים זרים. אולי זה ככה גם בחיים. במשחקים, תמיד מכבדים אנשים כאלה ומנסים ללמוד מהם, כי באיזשהו מקום יודעים שהם המפתח. ועדיין, בחיים האמיתיים, החבורה הזו לא הצליחה לעבור את החשד מהשונה, מהלא מוכר. כמה עצוב, באיזשהו מקום. מה שגם הסתובבתי איזה 10 דקות בחנות ואפילו שאלו אותי מה אני רוצה.

מצד שני, חבורה של בני שלושים שמשחקים בקסמים.

יצאתי מאוכזב (גם ספרים לא היו), והמשכתי בטיול. הגעתי לחנות וויסקי. היו להם דווקא כמה מעניינים, אבל המחירים של אלו התחיל ב50 פאונד והם לא היו עד כדי כך. טעמתי את הSPRINGBACK 10 שהיה פשוט חוויתי (כן נועה, אני יודע שאמרת לי) ועוד אחד שכרגע ברח לי שמו (מצאתי – DALMORE) שהיה מצויין. חבל, חבל שעדיין הייתה לי הבחילה מהגשר, אבל פשוט לא יכולתי יותר.

הגעתי לתחנת האוטובוס כמה דקות לפני הזמן. הספקתי להבין שזוג הזקנים בראש התור הולך להיות מעצבן. הם כל הזמן הזכירו כמה פעמים וכמה זמן הם כבר נוסעים בקו הזה, כמה הם מכירים אותו ואת האנשים שעליו, וכו. כשהוא איחר, הם כעסו מאוד ואמרו שחייבים להתלונן אחרת זה לא ישנה שום דבר. אני התפלאתי למה אחרי כל כך הרה שנים שהם נוסעים באוטובוס הם עדיין מופתעים שהוא מאחר, ואני, אחרי 4 ימים בקושי בסקוטלנד כבר לא מתפלא בכלל.

אבל זקנים מעצבנים הם אותו הדבר בכל מקום. תוך רגע היו להם טובים ורעים (הנהג שבמקרה עבר שם לפני היה רשע כי הוא לא עזר להם, אנדי, המכוון של האוטובוסים, יודע מה לעשות וכבר יראה לו, למרות שלאנדי לא היה ממש אכפת והתכונה הטובה העיקרית שלו היתה שהוא לא מתרגש מהזוג המעצבן), וכו’. יחסית לזקנים היתה להם המון אנרגיה להתרוצץ בכל התחנה. אבל האוטובוס באמת איחר בהרבה, הוא נאבד לסקוטים המסכנים איפשהו, כך הם אמרו, אף אחד לא יודע איפה. כמעט 40 דקות אחרי זה הזדמן אוטובוס אחרי שאני יכולתי לקחת.. הם עדיין היו התחנה.

בסה”כ, לא רע בשביל שעה\שעתיים באינברנס.

אנשים טובים באמצע הדרך – ללוך נס – פורט אוגוסטוס, סקוטלנד

היום קצת יותר תקשרתי. קצת. לא הרבה. באתי להיות לבד והפכתי את זה למטרה בטיול הזה. אבל את רוב הלבד כבר מיציתי, ועכשיו אני זורם. אני. זורם. ז-ו-ר-ם. שמעתם?

והיום אנשים זרמנו איתי. זה התחיל במלצרית ששלחה אותי לנהר (תקראו, באמת שזה יותר טוב ממה שזה נשמע), המשיך בנהג האוטובוס, שראה שאני יורד להוסטל בלוך נס, וחשב לעצמו, “הבחור הזה, נראה לי קצת לא קשור, וראיתי שם שלט שההוסטל מלא, כי הסתכלתי על ההוסטל במקום על הכביש, אבל אולי אני אברר איתו אם הוא שמר מקום?” כמובן שלא שמרתי, והנהג הציל לי כמה שעות של כאב ראש מבאס כי ההוסטל באמת תקוע בשום מקום. במקום זה הוא לקח אותי לצומת הבאה, ואמר לי עם מי לדבר. בעל החנות בפינה, שמוכר שטויות, אבל מבין הכל ויש לו את הלו"ז של האוטובוסים.

היה לו, ובכלל לא היה אכפת לא שאני לא קונה כלום. שאל אותי לאיזה כיוון אני ממשיך. כבר הבנתם את הסגנון שלי. אמרתי לאיפה שמענין. הוא שלח אותי לכאן, לפורט אוגוסטוס, שזו הזדמנות לשבת ליך לוך נס, לשתות בירה ווויסקי מצויין (12 שנים, לוך נס – זה השם – אבל הוא לא מזוקק כאן, דאגו לספר לי), ולשחק באינטרנט.

היתה לי כמעט שעה לסגור, פגשתי מטיילת אחרת, שחוץ מאשר שרמזה לי שאני עומד בצד הלא נכון של הכביש (הצלה מספר שתיים מזרים מוחלטים היום), גם סיפרה לי על סיבוב קטן של חצי שעה שאפשר לעשות באיזור. דווקא היה יפה, מפלים וכאלה שזורמים ללוך של נסי, שעדיין לא באה להגיד שלום. מפלצת.

הגעתי לכפר הבא, מה זה כפר. כפרון. כרגיל. נכנס למודיעין, רצף שאלות שכבר קבוע לי בראש. שמתי לב שהמבטא שלי מתחיל להיות סקוטי. מצחיק. הרצף, בכל מקרה, הוא כזה. “יש כאן מקום לישון? כן? יופי. יש כאן מה לעשות? כן? יופי. ואיפה רצים?”. אם התשובות מספקות אני נשאר.

היו תשובות מספקות. אבל הרבה הרבה הסתובביות עד שמצאתי מקום – איזה הוסטל חדש שנפתח, קצת רחוק מהכפר, אבל בגלל שאיו שם הרבה אנשים עדיין, לקחתי חדר זוגי לבד.. וזה יצא ממש זול. הבחור בהכניס אותי רוכב אופניים ומיד סידר אותי באיפה לרוץ, מה שווה, ולאיפה להמשיך מחר.. נראה לי שאדנבורו תצטרך להמתין לסיבוב הבא..

וקצת נוף ללוך נס לא יכול להזיק:

יום שני – יום הבנק בסקוטלנד – AVIEMORE

היום בבוקר קרה לי דבר מוזר. לא הייתם מוכנים לזה, נכון? מוזר? לי? בסקוטלנד? ועוד בטיול הזה?! אבל כן, קרה דבר מוזר אפילו יותר.

יצאתי לרוץ מוקדם בבוקר, ב9:30 יש לי אוטובוס לכיוון SPEYSIDE. החלטתי לרוץ לכיוון הLOCH (אגם) הקרוב, דרך כמה סינגלים שמישהו הראה לי שקיימים באיזור. די מהר מצאתי את הכיוון (וראיתי מסוק משטרה ממריא, די מרשים, הוא הסתיר את הכניסה לסינגל החרא הגדול) והתחלתי לרוץ ביער. היה מעולה.

המשכתי והמשכתי, לפה ולשם, כשאני מכיר את הכיוון הכללי, ורואה את ההרים המושלגים (סימן למזרח) מולי. הגעתי ללוך, צילמתי כמה תמונות בדרך, והמשכתי. מפה לשם, ראיתי איזה כפר עם דייג, וחשבתי לרוץ לכיוון. תכננתי לרוץ חצי שעה עד 40 דקות לכיוון אחד ואז לחזור, ואמנם כבר הייתי על ה45 דקות אבל חשבתי שעוד קצת לא יזיק, עוד רגע אסתובב.

אני מתקרב לשלט של איזור הדייג (לא חשבתי לדוג, אבל חשבתי שאם דגים כאן אז בטח יפה למדי), ופתאום משהו נראה לי מוכר.. מוכר מדי.. אני ממשיך עוד 50 מטר, ועוד קצת מוכר, מסתובב סביב הפינה.. והופה. קרחת היער שהמסוק המריא ממנה. הייתי 100 מטר מאיפה שהתחלתי, בערך, ובדיוק התכוונתי להסתובב ולרוץ… חזרה.. איכשהו בדרך הסתובבתי בלי לשים לב.

אז לפעמים נאבדים ולא מוצאים את הדרך חזרה, ולפעמים נאבדים וזה בדיוק מה שצריך כדי להגיע מהר. זה לקח לחיים זה.

אכזבת וויסקי קלה – Glenfiddich שמה

היום היה אמור להיות התחלתו של טיול הוויסקי, ולמה לא להתחיל אותו יפה יפה בוויסקי טרוויאלי אמנם, אבל שאני כל כך מחבב, הוויסקי שהתחיל בשבילי את התחביב הזה: .GlenFiddich

הנסיעה לכאן, בערך שעתיים שלוש מאבימור, דווקא היתה משעשעת. נהגת האוטובוס לא היתה באיזור מעולם ולא ידעה את הדרך. עצרנו כל כמה זמן לשאול לאיפה נוסעים מכאן.. עצרנו לכמה דקות ליד איזו טירה, ובסוף המשכנו. האמת שטעינו בדרך אבל בסוף איכשהו הכל הסתדר. למזלה של הנהגת, היננו רק שלושה אנשים באוטובוס וכולנו לאותו מקום, אחרת מי יודע כמה תחנות פיספסנו בדרך (וכמה אנשים עדיין שם, מחכים).

המזקקה עצמה גדולה ומרשימה, משולטת ויפה. נכנסים ומגיעים לחנות, קודם כל. התחלה טובה.. אלא.. שאין טעימות. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מחפש וויסקי חינם (אני כן), אבל מכיוון שאני מוגבל בבקבוק אחד (ואני עומד לרמות עם שניים, אבל עדיין) של אלכוהול שאפשר להביא לארץ, אני מאוד זהיר במה לקנות.. אם בדרך אני אצטרך לטעום כמה דברים שאני אוהב פחות, זה המחיר שיהיה עלי לשלם.

אז הם לא נותנים לטעום, אבל אם אני אלך למרכז המבקרים, יש טיול שבסופו יש טעימה. טוב. אני הולך לשם. הכניסה מאוד מרשימה, וכל ההסטוריה של המשפחה נמצאת שם, מי נלחם איפה ולמה, איך קראו לסבא ואיך הבן נראה. יופי. הלכתי לבית קפה, לראות אם שם הטעימות. אין. אפילו לא בכסף (לא אכפת לי לשלם קצת אבל לשתות ממבחר שונה של וויסקי). הם שוב הפנו אותי לסיור, ואמרו שכדאי לי לנסות את סיור ה”מיני” שהוא בעיקרו, ללכת לטעום כבר.

הבחורה בסיורים לא יודעת מסיור המיני. יש לה רק סיור של שעה (!) שבסופו טועמים מהגלן פידיך 12. אתם בטח צוחקים עלי. את ה12 לא הייתי אפילו טורח לטעום גם בחינם. זה מוכר, ולא משרת את המטרה. באמת שלא באתי כרגע לשתות וויסקי חינם, שכנראה שככה הם מתיחסים לטעימות, אלא להתנסות.

בקיצור, קצת נגעלתי מהמסחריות של המקום. כל כך שונה מTOMATIN שהייתי בו לפני יומיים. אפילו ברמת המסחר זו טעות חמורה – הם בקלות היו יכולים להרוויח יותר אם היו מוכרים לי טעימה רצינית, במיוחד אם הייתי ממשיך לבקבוק אח”כ. אבל מי אני שאדריך את החבר’ה האלה במכירות. נו טוף. רציתי פשוט לצאת משם.

המזקקה נמצאת בכפר קטן בשם DUFFTOWN. עיר נחמדה ויפה, עם הרבה חנויות וויסקי ושתי מזקקות פרטיות שלא פתוחות לציבור. טעמתי שם וויסקי מקומי מעולה, שמאוד הזכיר לי לגוולין 16 שאני אוהב. אפילו לא היה יקר, אבל אני לא רוצה משהו דומה לדבר אחר שכבר יש לי, מה הרעיון כאן? חבל.

מבירור קצת עם המודיעין המקומי התברר לי שאם לא אהבתי את המזקקה המקומית, אין לי מה לעשות ברוב הסביבה הזו – יש עוד 3-4 מזקקות די דומות באופיין, ואלו שלא – אי אפשר ממש להגיע אליהן באוטובוס. יש אחת לא רחוקה אבל כדאי לי לקצר מרחקים ולהגיע קודם כל לABERLOUR, ומשם יהיה יותר קרוב. נסעתי, בדקתי שיש בית קפה עם WIFI, שיש מקום לרוץ, ולקחתי חדר ללילה.

חזרתי לבית הקפה שבאמת נראה מקסים.. אבל WIFI לא היה בו. “דווקא יש לנו BROADBAND”, מנהלת המשמרת\בעלת הבית מתנצלת, “וחשבתי שיש WIFI, אבל אין”. מה הקשר לעזאזל, איפה הם חיים הסקוטים האלה. לא נורא. אני מקווה שהכוון לשביל שאפשר לרוץ בו לא היה דמיוני. נראה מחר.

מבחינת תכנון, מה שראיתי היום הוציא לי את הרצון לראות מזקקות. אם הגדולות מוציאות את החשק ואל הקטנות אי אפשר להגיע או שהן סגורות למבקרים, עדיף פשוט להכנס לחנות וויסקי, לטעום מה שרוצים (בחנויות נותנים לטעום, ויש הרבה מאוד מבחר. המחיר קצת יקר יותר, 2-3 פאונד לרוב), ולקנות. אם זה רק חצי מענין, אפשר להשיג בקבוקים קטנים לפעמים. אז נראה לי שאני משנה כיוון, ומנסה להגיע לFORT WILLIAMS, בצד השני של סקוטלנד, איפה שיש רכיבות טובות ועוד קצת וויסקי. כבר יום שני היום, ואם אני אצליח להגיע מחר בשעה נורמאלית.. יהיה לי את יום שלישי ורביעי, ואז חזרה ביום חמישי כמעט ישר לשדה התעופה. אופציה שנייה היא להמשיך כאן בסביבה, ולחזור לאדינבורו ביום רביעי, לראות קצת את העיר. אני עוד אחשוב על זה.

(הפוסט הזה, דרך אגב, הוא הפוסט המאה שלי בבלוג עובד כדי לחיות.. מזל טוב!)

חצי יום שני – אבימור, סקטלנד..

כמה הפתעות אפשר לגלות בכל חצי יום בטיול בסקוטלנד.. והיום היו עוד כמה. אם לא בשביל זה מטיילים, אז למה לעזאזל? (בשביל הזכרונות, ההרפתקאות, האנשים, וזה, אבל בואו נאמר שאין סיבה טובה יותר).

היום למעשה היה היום הראשון של הטיול. לפני זה היו הסתבכויות. ופתאום נראה לי שהטיול קצר מאוד. כמה ימים פה, כמה ימים שם, ואני חוזר. זריז. אז אני מזכיר לעצמי שזה רק היום הראשון וזה בסדר. נראה אם אני בכלל אסתדר שבוע לבדי.

מכיוון שזו טעות גדולה להגיע לסקוטלנד ללא התניידות כלשהיא (אופניים, רכב), ואף אחד מכל החברים לא טרח לציין את זה, קשה לי להגיע ממקום למקום, ולוקח הרבה מאוד זמן. רשת האוטובוסים כאן מחורבנת למדי, כך שגם אין הרבה אוטובוסים והם גם מאחרים כל הזמן. התחלתי את היום לכיוון TOMATIN, מבשלת וויסקי פרטית מקומית (אין עוד הרבה פרטיות בסקוטלנד), אבל האוטובוס יצא רק ב12:40, כך שהייתי צריך לחכות את רוב היום בסביבה. הסתובבתי בכפר הקטן, ביקרתי בכל החנויות שרציתי, שתיתי חצי ליטר בירה, וחיכיתי.

האוטובוס הגיע ב12:55. נו טוב. ממילא גשום היום, ואין הרבה מה לעשות.

המבשלה ריקה מאדם. אין סיורים ביום שבת וראשון. רגע אחרי מגיעים שני זקנים (מעל שבעים לדעתי), שהגיעו במיוחד כי האישה רצתה לקנות דווקא את הוויסקי מכאן. כבר הרגשתי שאני במקום מיוחד. הגבר לא ממש הרגיש קשור למקום, ולא ידע ממש איך לבקש את הוויסקי שלו, כך או אחרת, אבל מה לא עושים בשביל אישה שיודעת לשתות (ויודעת מה היא רוצה). הגישו לנו לטעום את הסינגל מאלט 12, שהיה עם ריח קצת חלש אבל מאוד נעים (גם אחרי הוספת קצת מי מעיין), אבל הטעם לא ממש ריגש אותי. יחסית לסינגל מאלט הוא היה קצת אנמי לטעמי.

הזוג הלך, ולי היתה עוד שעה להרוג, בהנחה שהאוטובוס יגיע בזמן. אז קישקשתי עם המוכרת, דווקא נחמדה, ודי משועממת. בסופו של דבר היא הזמינה אותי לשתות גם את הסינגל מאלט 25 שנה, שהוא לא וויסקי זול כל כך.. היה נחמד יותר, בבירור עם אופי ונעימות, אבל לא מספיק טוב בשביל וויסקי ברמה כזו, לפחות לא בשבילי. מה לעשות. מכיוון שאני מוגבל בכמות האלכוהול שמותר להביא לארץ, לקחתי שלושה בקבוקונים קטנים, אחד מכל סוג של 12 שנים שמוכרים כאן, ועוד איזה קישוט לא רגיל. חזרתי לחכות לאוטובוס, שדרך אגב, איחר רק ב10 דקות, אותו נהג שלקח אותי לכאן, שלא זכר אותי בשיט.

עוד גיליתי היום שלירה סטרלינג סקוטית, שלכל דעה זהה לחלוטין ללירה סטרלינג אנגלית חוץ מאשר השטר עצמו (נראה שונה וכתוב עליו בנק סקוטלנד) כנראה לא, או פחות, סחירה בעולם הגדול. אם זה נכון, אני הולך למצא את עצמי עם הרבה מזומן שאין לי מה לעשות איתו, אז התחלתי לשלם יותר במזומן ופחות באשראי.

ההפתעה הגדולה של היום, בגלל כל ההמתנות, היתה דווקא הספר שלי, סיפור מסעו של מארק טווין בישראל של 1860. הגעתי לספר במקרה, עקב טענה שהספר מראה עד כמה ישראל היתה ריקה מערבים בתחילת המאה ה20, טיעון שהיווה בסיס לאיזו הוכחה ימנית נגד הערבים שמישהו השמיע לי, פעמיים. ואני, קשה לי בלי לבדוק, אז בדקתי.

זו הפעם הראשונה שאני ממש קורא משהו של טווין, ואני מופתע לטובה. הוא מצחיק, זורם, פשוט מהנה. סיימתי את הספר ביום (מה שמשאיר אותי עם עוד ספר אחד לשבוע הקרוב..). הבחור קוטל פחות או יותר את כולם. הערבים, הבדווים, היהודים, וכל זרמי הנצרות, המקומיים וחבריו למסע. הוא לא חוסך מאף אחד. לפעמים הוא קצת מגזים כמובן.. ודרך אגב, הוא ממש, אבל ממש, לא נהנה מהמסע שלו לישראל, מהנופים הצחיחים שיש לנו, ומהגודל המינימלי שאני חיים בו. הוא צודק, כמובן. יש לנו פניני יופי פה ושם במדינה, והיופי שלהן מוגבר מכיוון שאין הרבה כאלה, אבל קשה להשוות אותם לנופים רבי ההוד של ניו זילנד, צפון אמריקה (בעיקר צפון מערב, וונקובר והסביבה), אגם טאהו בקליפורניה וכדומה. מה לעשות.

גיליתי גם שהטענה לגבי מה שלכאורה הוא אומר בספר (זו שגרמה לי לקרא מלחתחילה) פשוט לא נכונה. הטענה היתה שמארק, שהגיע כנאמר בתחילת המאה ה20 (טעות ראשונה, הוא הגיע 40 שנה קודם) פגש ארץ שוממה בלי אנשים. ההיפך הוא הנכון. טווין מתפלא על הגודל הפיצפון שלנו, ועל כך שכל סיפורי הברית החדשה מתרחשים כל כך קרוב זה לזה, ובין כל כפר לכפר, עיר לעיר, ממלכות אפילו, עוברים רק שלושה ארבעה מיילים. הוא גם מתרגז מהשיירות שהם פוגשים בדרך, בעיקר מהגמלים שמאיטים אותם, וקשה לעבור אותם בדרך.

תמיד מדהים אותי איך אנשים מספרים סיפורים, ומסתמכים על עובדות פשוט לא נכונות. אבל כל עוד לא בודקים אותן, זה נשמע מאוד חכם. תמיד צריך לבדוק, אני משער.

עזבו, פשוט תקראו את הספר. הוא מעולה.

עוד יום שקט באבימור..

הגשמים של אתמול נרגעו, הרוחות פחות. אמרו שצפון מערב סקוטלנד  תהיה קצת פרועה עדיין, במיוחד בהרים. אז אמרו, אז אני לא צריך לבדוק? לא דברנו על אימות נתונים?

האור מתחיל כאן ב4:00 בבוקר בערך. זה לא רע כשמתחיל להחשיך ב22:00. לא רע בכלל. אתה רק הולך לישון וכבר מתעורר. ואז נזכר שאולי יש בחדר שלך וילון, מתברר שכן, אבל כבר קשה לחזור לישון..

בכלל אני בחופשה, אמרתי לעצמי, איו טעם למהר לרוץ. אין טעם למהר. אז נשארתי לישון כמה שיכולתי, ויצאתי לסיבוב בכפר. הפעם – לחפש בתי קפה שלא הייתי בהם. תנאי ראשוני: WIFI. תנאי שניוני: עדיף קפה טוב. בשביל בירה ורשת אלחוטית דווקא יש לי מקום יופי.

כמובן, ביום ראשון, אפילו שזו החופשה שלי, כל שאר האנשים יישנים.. אז לא היה לי יותר מדי לעשות.. אבל הסיבובים גרמו לי דווקא למצא מקום שפשוט לא שמתי לב אליו קודם (רמז: נמצא בדיוק ליד המאפייה.. הממ.. מי לא אכל ארוחת בוקר היום?) – והוא כמעט מנצח. קפה טוב (סוף סוף) רשת מהירה והרבה שקעי חשמל.. למה כמעט? במקום לפתוח חלונות ענק לנוף המדהים שיש כאן, הם פשוט סגרו חצי קיר, אז אני מפספס את מה שקורה בחוץ..

אחרי שעתיים שלוש של סבבה (אמיילים, טוויטר, פייסבוק, שיחות, וטיפה תכנות) אני מרגיש שארוחת הבוקר ירדה מספיק בשביל להתכונן לריצה. אני חוזר לאכסנייה, מגלה בדרך שהרוחות התגברו ונהיה הרבה יותר קריר. לא נורא, נצא מצויידים יותר (אני והתולעים).

אני לובש את שתי חולצות הריצה שלי ואת מעיל הנייקי האהוב שלי. מעיל ריצה במקור, פשוט לא יכולתי לגרום לעצמי לרוץ איתו עד עכשיו, אני אוהב אותו יותר מדי בשביל לזהם אותו בזיעה וג’יפה. היום אין הרבה ברירה, והוא כבר צריך נקיון בכל מקרה, אז יאללה, בלגן.

הטיפוס להר באמת מופרע. את רובו אני עושה בריצה, אבל יש מקומות שפשוט חייבים ללכת, כי העלייה תלולה מדי. בגלל שהצד הזה מוגן ופונה לעמק, ובגלל העצים, דווקא די נעים. אני מוריד את מעיל הנייקי וקושר אותו סביב המותניים, וממשיך בטיפוס.

בראש ההר אני פוגש בחור סקוטי חמוד שמטייל עם הכלב. הוא לא רץ, אבל הוא עם בגדים קצרים. אפילו אחרי המעיל שהורדתי אני עם טייץ ריצה ארוך, חולצת ריצה קצרה וארוכה עליה. משוגעים הסקוטים האלה. אנחנו מקשקשים קצת (מותר לי לעצור, אני על ראש ההר!) והוא שואל אותי אם יש לי דם סקוטי, אחרת מה לעזאזל אני עושה כאן. אז לא, רשמית אין לי דם סקוטי, אבל יש לי די הרבה וויסקי סקוטי בדם, מה שעושה אותי לפחות לשליש מקומי. בכל מקרה, אני מנצל את הבחור לתמונת ראש ההר שלי, אבל לא מצליח לעמוד עם הידיים למעלה, כי הרוח פשוט מעיפה אותי. אנחנו מקשקשים עוד כמה דקות עד שמגיע עוד משוגע סקוטי מהצד השני, מסביר לי קצת על הדרך (שנעשית פחות ברורה מכאן והלאה), ואני יוצא לדרכי.

מאותה פיסגה והלאה המסלול משתנה לגמרי. אני חשוף לגמרי והרוח מטורפת. המשוגע השני טוען שיש רוחות של 100 קמ”ש היום, שהוא שמע על זה בדרך מאיפשהו. יכול להיות שהוא אמר מאיפה, אבל מי בכלל מבין מה הם מדברים גם כשאין רוח מסביב. אבל הרוח כל כך חזקה שלפעמים אני פשוט עף מהמסלול. במיוחד אם אני מקפץ מעל סלעים.. מה שאומר, דווקא ברגעים שהיא חשוב להיות יציב, אני לא. אבל ככה זה שטח.

די מהר אין לי מושג איפה אני, אבל אני פלוס מינוס יודע את הדרך חזרה, אז אחרי כמה רגעים מחליט שמתחיל להיות קר מדי ומתחיל לחזור. שוב אותם מקומות מוכרים, שוב הפיסגה, משפחה של סקוטים על כמה כלבים חמודים שרצים איתי קצת.. ואז הירידה.. כאן מתחיל להיות כבר יותר קר, אז אני שם את המעיל.

או שלא.

המעיל לא שם.

שיט.

אז מה יש לנו? אני רץ כבר שעה, מתחיל להיות קר יותר, עליתי וירדתי כבר חלק מהדרך, ודרכתי בכמה שלוליות. המעיל שאני כל כך אוהב נמצא שם, אולי, אם הרוח לא העיפה אותו. חשבתי שנגמר לי כבר מהשטויות האלה בטיול. כנראה הקארמה שלי זקוקה לטיפול. אבל זה מעיל הנייקי שלי, ואני חוזר. זה מה יש. שואל את אבי המשפחה אם הוא זוכר שהיה לי משהו על המותניים כשעברתי (הוא שם לב כי שיחקתי עם הכלבים) והוא אומר שלא. טוב.

הריצה חזרה כבר פחות נחמדה. קר, והרוח התגברה. אני דורך בעוד כמה שלוליות ומקווה שאני רץ את אותה דרך כמו בפעם הקודמת, מנסה גם להסתכל על הסלעים אבל גם מסביב, משום שהמעיל יכול ממש לעוף. שילוב מנצח, לרוץ בשטח ולא להסתכל קדימה. אי אפשר לטעות.

באיזשהו שלב אני פוגש משפחה שעולה מהצד השני, כבר ואישה והילד הקטן שלהם, בן 3-4. אמרתי שהסקוטים משוגעים כבר? הפגישה הזו גורמת לי להבין שאני בדרך הנכונה למטה.. מה שאומר – שאני לא בדרך שבה הייתי קודם. נפלא. חוזר חזרה, מזהה את הפנייה שאני כן צריך לפנות בה.. רגע מחשבה.. כן ללכת, לא ללכת, כן, לא. יאללה. הולך.

הימור נכון, ואחרי 5 דקות אני מוצא את המעיל מחכה לי. חמוד המעיל הזה. אני צועק לו מרחוק, והוא ממשיך להמתין. אני מגיע ואוסף אותו, קושר אותו חזק יותר, וחזור שוב. הפעם רץ מהר ובודק את המעיל כל הזמן.

שאר הריצה פשוט יפה. פוגש שוב את המשפחה, ושוב את החבורה הגדולה ששמחה שמצאתי את המעיל. יורד למטה ומאריך קצת את הדרך בתוך השמורה. אמורות להיות כאן ציפורים אבל אולי הן ישנות עכשיו. בסוף אני חוזר לאכסנייה, כל הפרצוף שלי שרוף מהרוח הקרה.. אבל יופי.  הנופים היו מדהימים.. הריצה טובה.. ושוב יש לי חוויות לספר. עם קצת מזל מחר אני אספיק עוד ריצת סיבוב ואז צפונה לSPEYSIDE..

יום שני..

יום שבת היום, ואני מגלה עוד פרט קטן: זה סופ”ש של הבנק (bank day) באנגליה. זה אומר סופ”ש ארוך והרבה חופש למקומיים, מה שגם אומר שיהיה קשה יותר למצא מקום לישון.

היום שמתי לב לחיות הרחוב. בתל אביב אלו החתולים, בניו יורק ולונדון סנאים. בסקוטלנד, מתברר, אלו ארנבים. משום מה זה נראה מתאים, אלה והפרווה שלהם, האוזניים הגדולות וההתנהלות הקופצנית. מתאים לכבשים ולפרות הדשנות באיזשהו אופן, ולאוירה החקלאית הכללית..

אם כבר מדברים על הכבשים, סוף שוף נזכרתי למה הן כל כך מוכרות, חוץ מהדיבלול – הן כבשים לבנות לבנות עם ראש שחור. זה תמיד מזכיר לי את הכבשה מ”כל מה שרצית לדעת על מין ולא העזת לשאול” של וודי אלן. אילו כבשים חמודות..

מתחיל להתגבש לי תכנון. היום אני עוד ישן כאן, הולך לראות איזה מקום של וויסקי, חוזר ומנצל את היום הארוך (השמש שוקעת בערך ב22:00) לעוד ריצונת קטנה סביב הלוך (אגם). מחר בבוקר ריצה ארוכה יותר אל ההר המשקיף על כל הסביבה: משהו כמו שלוש שעות, ואז מנוחה, סבבישן, ומנוחה. ביום שני יציאה לכיוון SPEYSIDE, לראות עוד קצת וויסקי. אם יהיה סבבה אני אשאר עד חמישי, אם לא חזרה לאדינבורו ביום רביעי לראות קצת את העיר. ויום חמישי חוזרים הביתה.. מהר!

עוד משהו מצחיק: אני ישן באכסניית נוער, אבל אני (אלעק) כמעט הנוער היחידי שם. מלא קבוצות וזוגות של מבוגרים.. אולי בגלל שזה הסופ”ש של יום הבנק, אולי AVIEMORE הוא כפר כזה.. לא יודע. אבל זה די מוזר.

קניתי סוף סוף מתאם אוניברסלי למחשב ולטלפון.. כמובן שהוא אניברסלי להכל חוץ מהמחשב.. אוף. נראה מה יהיה, אבל אם אין עוד עדכונים, תבינו אותי :)

חצי יום בסקוטלנד..

רק חצי יום עבר בטיול שלי לסקוטלנד וכבר יש כל כך הרבה לספר.. טיול עם מליון תקלות, והיד עוד נטויה.. אבל זו הרפתקאה, נכון? והמטרה הראשית שלי השבוע היא לזרום עם מה שקורה :) אז תקלות רק מוסיפות לחגיגה..

זה התחיל בשדה, או אולי בערב שלפני.. אולי לא כדאי לשתות בקבוק קאוה שלוש שעות לפני הטיסה, אפילו עם זה במועדון הקצינים, וזה בטח הרבה פחות מומלץ לישון שעתיים, ולשכוח את כרטיס האשראי שלך בכיס של הג’ינס.. למזלי אני תמיד מגבה, ומגבה, ותמיד יש איזו אפשרות להסתדר בלי.. אז הוצאתי את הויזה, וישר לקחתי 400 לירות שטרלינג, שיהיה. מה שכן, בויזה לא השתמשתי כבר חמש או שש שנים, אין לי מושג ירוק מה המיספר הסודי שלי.

הטיסה עברה בסדר, די הייתי גמור וישנתי את רובה. לצערי העירו אותי לארוחה, אבל נרדמתי במהרה. הסרט שהיה במטוס היה זה שראיתי לפני שבוע בקולנוע.. כמה אפשר, חשבתי לעצמי, אבל החיים רצו להראות לי.

מהספר שלקחתי אני די מרוצה. אפילו שמפנזים חושבים על פרישה. מתחיל מצויין, ממשיך די טוב, קצת נאבד באמצע. אני לקראת הסוף ונראה שהוא משתפר. למזלי הבאתי עוד שני ספרים וכמה עיתונים, כדי שיהיה מה לקרוא.. מי ידע שאני מסיים ספר ביום כמעט.

בליי אובר הראיתי את הדרכון במעבר וראיתי משהו מוזר. אמרתי שאני אבדוק אח”כ. בדקתי אח”כ. מתברר שהפקידה בישראל הביאה לי 400… פרנקים שוויצרים, ולא לירות סטרלינג. לעזאזל. אני הייתי עייף מדי כדי לבדוק והיא עייפה מדי בשביל לקלוט. אוף, אוף, אוף.

בשדה התעופה של אדנבורג המצב קצת משתפר. הפקידה בinformation די נחמדה, שמחה לראות מישהו שבא ללא תוכניות, להרפתקאה. מקרה או לא, היא ישר קלטה, ואני הרגשתי טוב :) חשבנו ביחד לאיפה לנסוע, אני רציתי צפון, והיתה אפשרות לכיוון הוויסקי (speyside) או הטיולים (highlands). הלכתי על הטיולים, היה לי מספיק אלכוהול ליומיים בדם. קניתי כרטיס ונסעתי העירה, לתחנת האוטובוס הראשית.

קניתי כרטיס, אני אומר, אבל למה? מתברר שקניתי כרטיס אל העיר ולא לצפון. האוטובוס לצפון איחר, וכולם היו לחוצים כשהוא סוף סוף הגיע. כשגילו שיש לי את הכרטיס הלא נכון פשוט לא הסכימו לחכות.. זונות. אז הלכתי לקנות חדש, פיספסתי את האוטובוס.. הבא בתור הוא עוד 3 שעות, והנסיעה עצמה ארבע. אני מקווה שיהיה מקום פתוח לישון בו כשאני אגיע.

בנתיים אני מנסה לנצל את הזמן. צילמתי קצת, שתיתי קפה טוב, הלכתי לבנק שמצאתי בעיר והוצאתי כסף ידנית. לפחות זה הצליח ואני פחות לחוץ עכשיו. פיזרתי את הכסף בשלושה מקומות ליתר בטחון, והלכתי לכיכר מדהימה שראיתי כדי לשבת ולכתוב, לקרא, ולהעביר את הזמן. איתי בכיכר על הדשא עשרות צעירים, כמה אימהות, וכמה אנשים מחוייטים לגמרי, כולם על הדשא מתפננים. איזה חיים.

עוד חצי יום בסקוטלנד

חבל לי להשאיר את היום הקודם כמו שהוא היה.. והוא די הלך והשתפר. אני אתחיל מהסוף – ניצלתי. אני יושב בבר, שותה בירה, כותב ונכנס לאינטרנט. יש חיים.

לפני עשר דקות מצאתי סופר פתוח. כל מי שמבין ענין יודע שאין טיול נורמאלי בלי לבקר בסופר מרקט מקומי. מי שמבין יותר גם אוכל משם. אני מבין – ישר קניתי גבינה מ-ע-ו-ל-ה, לחם דגנים, וארוחת ערב מושלמת. אין, אין על החיים.

לפני חצי שעה נכנסתי למקלחת. אחרי יום שלם. 20 שעות בערך מהרגע שיצאתי מהבית. שתי טיסות, שני אוטובוסים, הרבה זמן המתנה. המיים חמים, ואני פשוט נותן להם לשטוף את הפנים שלי. איזה תענוג. אין דברים כאלה בכלל. לא המציאו עדיין. מקלחת חמה. מומלץ.

עשר דקות לפני זה, אני יורד סוף סוף מהאוטובוס אחרי 4 שעות. כמה חבר’ה יורדים והבחור שלידי, שאין לי מושג מה הוא מדבר אבל יש מצב שזו אנגלית, כי דיברנו איזה חצי שעה כבר, אומר לי לרדת וללכת אחריהם. אני עושה את זה ומגיע לאכסניית נוער באבימור. ישר לוקח חדר ליומיים. מוסיף תשלום על מגבת. אכסניית נוער. OMG. כבר עבר זמן מאז שהייתי באכסנייה. יש עדויות לעוד כמה אנשים בחדר, אבל לא אכפת לי. אני כבר מתחיל להתלהב. עוד רגע מקלחת שחלמתי עלייה בשלוש שעות האחרונות, ואז יוצא לסיבוב למצא אוכל ורשת. מחליט לקחת את החולצה של ONE IS ALL YOU NEED. אמנם המשמעות המקורית שונה, אבל זה נראה לי מתאים כרגע.

שעתיים לפני זה, מישהי עולה לאוטובוס ואומרת משהו באיזו שפה שאני מתחיל להבין שזו סקוטית. לא בטוח שיש דבר כזה סקוטית אבל אם זה אנגלית אני כבשה. היא אומרת משהו וזורקת את המילה AVIEMORE, שזה היעד שלי. אני הולך לשאול. כן, אם אתה רוצה להגיע לשם כדאי לך להחליף אוטובוסים, הנוכחי הולך לחכות חצי שעה לאיזה אוטובוס שמאחר מלונדון. פלצנים הלונדונים האלה. אני תופס את הפקלאות ורץ. אני לא מאחר עוד אוטובוס.

שעתיים לפני זה אנחנו סוף סוף באוטובוס לAVIEMORE. וואו. כבר ממש מאוחר, אני מקווה שיהיה לי איפה לישון. מתחילים להכנס לנוף הסקוטי. כבשים שמנמנות ופרות בריאות, כרי דשה אינסופיים, הרים עם קצת שלג למעלה. זה לא ניו זילנד, אבל זה די קרוב. אני חושב שאני אחבב את המקום. חבל שהמקומיים לא יודעים אנגלית אמיתית.