עם קצת גאוה וקצת כאב לב אני כותב את הפוסט הזה מהסטארבאקס המקומי. כן. אני רואה סטארבאקס, ואני חייב לעצור לשתות. אין לזה סיבה אמיתית, אתם לא צריכים לשכנע אותי – זו איזו משיכה עמוקה, בלתי רצונית, חיבה למקום שסימן בשבילי הרבה מאוד לפני שנים, כשרק הגעתי לארה”ב ובארץ לא היה קפה נורמאלי. מאז בארץ יש קפה טוב, סטארבאקס הדרדר, אבל מקום חם בלב הוא מקום חם בלב, נקודה.
היום הבנתי איזה דבר חצי עצוב נוסף. למרות שהנשמה שלי במקום אחר, הלב שלי חושב על גבהות והרים, העיניים מחבבות יערות ומסלולים, הריאות אוהבות את אויר הכפר – אני עכבר עיר. כשאני מגיע לעיר אני מתפקד טוב יותר, אני מבין איפה אני נמצא, זז מהר, מוצא מה שאני צריך. אולי זה כי הקצב כאן גבוה יותר ומתאים לי, אולי בגלל שעיר, כל עיר, בנויה, אחרי הכל, באיזשהו הגיון מתוכנן יותר או פחות. חוכמת ההמונים, אם תרצו, בנתה אותה בצורה כזו.
הגעתי לאידנבורו קצת אחרי 17:00. מי שמכיר את סקוטלנד יודע שדברים מתחילים להסגר בחמש. מי שמכיר מדינות יודע שדברים של הממשלה נסגרים ראשונים. מי שמבין לאן אני חותר מסיק שהמודיעין היה סגור. ואין לי איפה לישון.
איתי יחד קיבלו את הבשורה בחורה נחמדה מאוסטריה, וזוג שהגיע איתי באוטובוס מלוך נס, ממזרח אירופה. הם לא רצו להגיד מאיפה, ואני לא חקרתי. יש לאנשים ממזרח אירופה איזו בעיה עם זה תמיד. לא יודע למה. אולי הם רגילים לומר רוסיה ושכולם ידעו על מה מדובר, ומכיוון שזה כבר לא רוסיה, נמאס להם שאנשים שואלים איפה לעזאזל זה קרטיטחסן. לא נורא, אנחנו ארבעה ביחד, נפתור את הבעיה.
וכאן התחלתי להבין שאני עכבר עיר הרבה יותר מהכפר. מבט מסביב ואיזו תחושה לאן כדאי ללכת, ומצאנו מקום שמציע מקומות לינה ללילה (די מצחיק, קוראים למקום lastminute.com, ז”א מקום פיזי על שם אתר אינטרנט). הם הציעו כל מני דברים יקרים, אבל ראיתי איזה שם של הוסטל ושאלתי איפה זה, ומה האפשרויות שאין להם להציע רשמית, והם הציעו. הראו במפה, ויצאנו לדרכנו. איבדנו את הזוג בדרך.
מצאנו עוד הוסטל, אבל הוא היה מלא. מתברר שרוב העיר מלאה היום – איזה משחק רוגבי, מרתון ביום שישי (שיט! דווקא חיפשתי מראש ולא מצאתי!) ועוד איזה משהו של הכנסיה. בהוסטל פגשנו עוד זוג שמחפש מקום ועוד שלישיה. המרוץ מתחיל. כולנו פונים לאותו מקום, אותו יעד מקורי. המירוץ למליון.
אמילי הולכת מהר, וזה טוב, אבל לא מספיק. אני מחליט שיש דרך קיצור, ואתם בטח חושבים שכאן הצרות מתחילות, אבל זו תחרות. הדרך, מעיין סימטה צרה שעולה בטירוף לגבעה, מובילה אותנו 5 מטרים מהרחוב שאנחנו צריכים. ויולה. נכנסים מהר להוסטל.. שתי מיטות אחרונות, תאמינו או לא. נצחון.
ההוסטל הוא מהסוג שאהבתי כל כך כשטיילתי כילד. מלא ילדים. וזול. ועם אינטרנט חינם. הדלת פתוחה כל הלילה, המנהל אומר, אבל לצערי המטבח פתוח רק עד 00:00. נראה לי שאני לא הולך לישון הלילה. יש בחדר ארון עם מנעול לכל אחד, וכספת. הוסטל מושלם, אמרתי כבר?
אני ממהר לצאת לפני שיהיה קר, לא לפני שאני מקבל את מסלול הריצה שלי לבוקר. פונה לפי התחושה אבל לא רחוק מדי, כדי לא להאבד. עכבר עיר או לא, אני די עפוף ומתכנן על איזו בירה בדרך. הרגש, הרגש מוביל אותי לסטארבאקס הזה – במקום הנכון ובזמן הנכון ללילה האחרון שלי בסקוטלנד. מחר אני טס.
