קטגוריה: עבודה

אתמול בגושן אירחה יבמ (ליתר דיוק, מעבדת המחקר של יבמ ואירגון הטכנולוגיה הגלובלית של יבמ) מספר בלוגרים (בין 20 ל30, לא ממש ספרתי..) להצגה ודיון של טכנולוגיות חדשות, היכרות וקצת אוכל טוב.

קצת מוזר לחזור תחת כובע יזם ליבמ, אבל קל יותר להסתכל מבחוץ על האנשים, יוצרים ואנשי מחקר שעושים דברים די מדהימים למעשה, אבל נמצאים בבעיה המאפיינת את יבמ בישראל – בעיה שעוד שמתי לב אליה כשעבדתי במעבדות וניסיתי לשנות משהו עם הצלחה מועטה בלבד: יבמ ישראל מאוד מבודדת מהעולם החיצון. המגננה הכחולה הגדולה, חברה שגודלה כמדינה קטנה (400,000 עובדים), יש לה רשת פנימית משלה שהיא מיני אינטרנט, כמה רשתות חברתיות, שירות דמוי טוויטר, שירות דמוי דלישיוס, מערכת בלוגים, וויקי, וכו וכו – היתרונות העסקיים ברורים אך למחיר – בידוד – יש עלות, בעיקר במקומות כמו גוף המחקר המפותח של החברה.

3 אנשים הציגו לנו שלושה פרוייקטים בתחומים מגוונים, ווב2.0 באירגון (הידוע בשמו enterprise2.0), מערכות מבוססות קונטקסט ובונה אפליקציות ללא קוד. כולן אפליקציות בנויות היטב, מחושבות, מעניינות.. אבל מה? לא חדשניות. במדיה אירגונית יבמ לוקחת רעיונות מוכחים ובעייתים מעולם הווב ופשוט מעתיקה אותם לעולם האירגוני, ללא חידוש רעיוני ובלי שימושים בכל הכלים המדהימים שעומדים לרשותם – וכאן לדעתי טמונה הבעיה – החוקרים נלחמים באתגרים (הלא פשוטים) הטכניים ושוכחים לרגע להלחם קצת יותר במוצר שהם בונים – האם אין הבדל עצום בין אירגון סגור לרשת עולמית? מהו ההבדל? מהם היתרונות, ומהם החסרונות? את הדברים האלה לא הצלחתי לקבל בפגישה הזו, ולדעתי אין למציגים תשובות מדוייקות.

אני אתן דוגמא. הפרוייקט הראשון חיפש דרך לעזרה במציאת תוכן באירגון. הפתרון די זהה לשלל הפתרונות באינטרנט היום: תגיות, רשת חברתית, דמוי דלישיוס וכדומה. אין ספק שפתרונות טובים, ואין ספק שעל מנת לממש אותם המתכנתים נצבו מול אתגרים לא פשוטים בכלל. אבל רעיונית אין כאן דבר חדש. מדוע שאני, כעובד יבמ במכיר את הכלים האלה בחוץ, אשתמש בפייסבוק הפנימי כשיש לי חיצוני? למה לי להשתמש בדמוי טוויטר כשיש לי את טוויטר? למה לא להשתמש בדלישיוס?

מה הייתי אני מציע? כמה דברים. למה לא לנצל את העובדה שכל העובדים שבויים, למעשה, ברשת חברתית אמיתית? למה לא להכניס משחק לתוך המערכת – משחק עם נקודות, או תארים, משחק שמבליט את המשתמשים התורמים, פופולריים, חדשים, מתלמדים? אם היייתי מסמן כמה מסמכים מעניינים, מקבל עליהם הצבעות, איזה תואר יפה ופתאום מקבל פניה מסמנכ"ל ביבמ.. זה היה משמעותי. זה היה משכנע אותי להשתמש יותר בכלים – הadded value היה מיידי וברור.

ומה בקשר לפרטים נוספים שהאירגון יודע עלי? הארגון יודע עם מי אני מדבר, וכמה. אפילו אם רוצים לשמור על פרטיות ולא מסתכלים לי בשיחות (מה שאני לא מאמין שעושים..) – כמה מידע מעולה יש שם. בלי שאני צריך לספר ל"מערכת" כלום – היא יכולה להמליץ לי על תוכן שכנראה מענין אותי – כי חברים שלי גולשים אליו (כן, יכול להיות שאני אקבל את הפורנו הכי טוב ברשת, אבל כנראה שחוק המספרים הגדולים יגרום לכך שרוב התוכן יהיה משמעותי לי).

אני מאמין שמפגש כזה ואחרים יעזרו לצוותי המחקר של יבמ להפתח ולהכיר דברים חדשים. אני מקווה שיהיו עוד, כי החברה שם באמת טובים, ועוד יובילו לדברים מטורפים שיבמ יכולה ליצור.

כשהגעתי ליבמ לפני קצת יותר משנתיים וחצי, היה לי בלוג אחד, נסיון כמנהל פיתוח בשתי חברות, בעיקר כמנהל טכני שגדל מלמטה, מתוך הטכנולוגיה. מיטמיט היה אתר של כמה מאות יוניקים, אולי מעל אלף, ורמקול היה בתחילת דרכו.

נכנסתי לנהל את הצוות הישראלי של הSametime Gateway, מוצר מרתק שנכתב בjava למטרות תרגום פרוטוקולי תקשורות ומסרים מידיים מתוך הארגון החוצה, תוך שמירה על שליטה ובקרה ובטחון מידע כנדרש באירגונים. למדתי xmpp, sip על הדיאלקטים השונים שלהם, למדתי לדבר בפוליטיקה אמריקאית, למדתי לנהל צוות ללא שליטה טכנית במוצר, כשאני מלווה באנשים נהדרים, כמו גיל פרצי, שהיה ראש הצוות המקומי.

עם הזמן וההצלחה, הפיתוח עבר כולו לישראל, ומצוות חלקי הפכנו לבעלי המוצר, והעבודה התחילה להיות רחבה יותר, צוותי QA בסין, הודו, אירלנד וארה"ב, לקוחות בכל מקום, שיתופי פעולה עם החברות הגדולות ביותר שיש. לצוות הצטרפו עוד אנשים חזקים כמו גילי נחום (שגם כותב מדי פעם בבלוג האישי שלו ועל javajava), כמומחה הביצועים שלנו, וטלי צברי שלקחה פרוייקט בעייתי והפכה אותו להצלחה לפי המטרות שלנו. היה תענוג, ולמדתי הרבה על ניהול, פוליטיקה, אנשים, תהליכים, מה כדאי, מה עדיף, ואיך להגיע לאיפה שאתה רוצה. למדתי גם מתי התהליך משרת אותך ומתי אתה הופך עבד לתהליך, עד כדי שהוא מפסיק לשרת והופך לנטל.

במקביל מיטמיט הפך להיות האתר השני בגודלו בישראל בענף החתונות, הישג לא מבוטל, כשהוא מביא אלפי יוניקים ביום. גם רמקול צמח לכמה אלפים ביום, אבל יש לו עדיין כברת דרך לעבור. יש לי 4 בלוגים עיקריים, שניים מהם פעילים פחות או יותר. פייסבוק, טוויטר וקפה דה מרקר הם כבר עובדה קיימת, כמו המשבר הנוכחי, כמו ההזדמנויות שהוא מייצר, וכמו הידע שעכשיו יש לי – שמקומי כבר לא ביבמ.

לקח לזה קצת זמן לשקוע, אבל הבנתי שאני רוצה להמשיך, שאני רוצה לחזור ולטפל בבעיות טכנולוגיות עם הידיים, להלחם בבאגים וארכיטקטורות שלא נותנות לי לישון, כי זה מענין, ומאתגר, וקשה. אני מחפש את הרוח של הסטארטפ, את האנרגיות של המלחמה, את הרצון לכבוש את העולם.

מה יהיה עכשיו? לא בדיוק ברור לי. אין לי משהו סגור. אני מחפש סטארטאפ, להצטרף או להקים, ועד אז – פרוייקטים טכנולוגיים, יעוץ ניהולי לראשי R&D שרוצים להצליח יותר, דברים שלי ודברים של אחרים. לא יודע מה יהיה עכשיו, אבל אני יודע שיהיה מענין.

יש כמה כללים שאני אישית מוצא שהם חשובים במיוחד בעבודה עם אנשים אחרים. אני לא מדבר על כללים של יעילות, שקיפות, מקצועיות (אם כי לדעתי יש להם השפעה על כל אחד מהדברים הללו) – אלא על כללים פשוטים של כבוד לזולת. יש כמה כללים ברורים מאוד של אל תעשה כשזה נוגע לסביבת העבודה:

• להגיע בזמן לישיבות: הופיעו בזמן לישיבות. הזמן שכולם מחכים, ואז מחכים למחכים שבינתיים יצאו החוצה לעשן\לשתות קפה\לחפש את המאחרים\חזרו לעבוד, שווה כל כך הרבה יותר מהעוד דקה שישבתם במקום והשלמתם עוד משפט. בכלל, לאחר לישיבות זהו כמעט חוסר הכבוד הפופלרי ביותר, עד כדי מנהג במקומות מסוימים. למה? בעיקר כי קשה מאוד להלחם בזה, מלבד חינוך.
• להתכונן לישיבה: אם שלחתי מסמך שקשור לישיבה, אם הוספתי לינקים, הסברתי לו"ז ותוכן – אני מצפה שאנשים יקראו, יבינו, ישאלו שאלות מראש, ולא להגיע לישיבה כדי להקריא מסמך ש80% מהאנשים קראו ורק שניים צריכים הסבר.
• ספרו לי על מה הישיבה מראש: תנו לי את האפשרות לכבד את הזמן שלכם, ותנו לי את האפשרות לנצל את הזמן שלי טוב. אני בא לדון על משהו, לחשוב יחד אתכם על משהו – תנו לי להתכונן מראש ולא לבקש עוד פגישה אחרי הפגישה הראשונה כי אני צריך לברר פרטים..
• לכבות טלפונים בישביות: פעם חשבתי שזה ברור, עד שהגעתי למקומות שלא רק שלא מכבים, אלא עונים ומדברים בתוך ישיבה. חשבתי שאני לא אראה את זה יותר מאז שהפסקתי ללכת לקולנוע באשקלון.
• בטח ובטח לא לענות לטלפונים בישיבות. הייתי חייב להגיד את זה שוב.
• באופן כללי אין לפטופים בישיבות – בטח לא פתוחים ובטח לא מתוקתקים, אלא אם אתה המסכם המוסכם של הישיבה.