7 דברים שלא יודעים עלי..

אממ. יש משחק כזה, של בלוגרים, שנקרא 7 דברים שלא ידעתם עלי (דביר, שתייג אותי, אומר שזה דומה לשבע בום, אבל לא, ההיפך!), ומכיוון שרוב הקוראים של הבלוג הם לא מהסביבה, אז הסבר קטן: אני צריך לכתוב 7 דברים שאף אחד (או, לטס פייס איט, אף אחד שקורא כאן, או רוב האנשים שקוראים כאן לפחות) לא יודע עלי, ואז לתייג הלאה שבעה אנשים, בתקווה שלא השתתפו עדיין במשחק.

אז הנה כמה דברים קטנים שלא יודעים עלי:

  1. אף פעם לא היה לי זמן. התחלתי ללכת בגיל חצי שנה, ולדבר בגיל עשרה חודשים. כמובן שהתוצאה המיידית הייתה שאף אחד לא מצא אותי כי לא הבינו שאני יודע ללכת, והתוצאה המיידית השנייה אחרי זה היתה שפתחתי את הראש על הממטרה בחצר (ועוד בונוס קטן: סה"כ פתחתי את הראש עוד 11 פעמים מאז..)
  2. כשהייתי קטן, אחי הגדול לקח משחת שיניים ומרח אותה עלי כשישנתי. כמובן שהתעוררתי שהיא היתה לי על כל הגוף, כולי מגורד ומעוקצץ, והוא והחברים שלו שישנו אצלנו התפקעו מצחוק. למחרת שיחקנו בחוץ והתחרנו בריצה, והם החליטו לנסות להפיל אותי כשאני עובר את החוט של הסיום. קלטתי את זה, קפצתי מעל והוא נפל במקומי. מאז למדתי שלא רק שאתה יכול להלחם בגדולים ממך, אתה יכול להגיע ראשון ולהפיל אותם בדרך.
  3. העבודה הראשונה שלי היתה בגיל חמש: יום אחד הופעתי במכולת השכונתית ואמרתי שאני מחפש עבודה. החלום שלי היה כמובן לעבוד על הקופה ולטפל בכסף אבל שלחו אותי למכור לאנשים (לפחות ככה אני זוכר). נדמה לי שהרווחתי 5 שקל (היו אז שקלים? אולי משהו אחר, לא משנה) או שאולי בסוף קניתי משהו ב5 שקלים, או שאולי שילמתי כדי שיתנו לי להשאר. אל הקופה אף פעם לא הגעתי, אבל זו היזמות הראשונה שלי.
  4. כל כמה זמן רצו להשאיר אותי כיתה. זה קרה בגן, בכיתה ד', בכיתה ו', י' ויא', תמיד מאותן סיבות (לא מכין שיעורים, לא מרוכז בכיתה, צעיר מדי, ואח"כ כשהתחלתי להבין שיש חיים ששווה לחיות אותם, גם לא בא לשיעורים בכלל). תמיד אמא שלי הייתה צריכה לבוא, להקשיב, לחתום שאני אשתנה, ולהמשיך הלאה. אני אף פעם לא הבנתי מה רוצים ממני. אני חושב שמאז נעלם לי הכבוד להיררכיה שמנצלת כוח במקום יכולת כדי להשאר בטופ.
  5. 4 אירועים עיקריים שעיצבו לי את הילדות והחיים (שאני זוכר, ושהיו אירועים חד פעמיים תחת שליטתי, לא כמו מעבר דירה, אנשים שהכרתי וכו', שגם לזה השפעה חזקה) היו: המחשב הראשון שאבא שלי קנה לעבודה (הpc הראשון, לפני זה עוד היה טקסס אינסטרומנט) – ראיתי אותו – התחלתי לתכנת, ומאז לא הפסקתי. מדי פעם ניסיתי את הקטע של המשחקים אבל זה לא עשה לי את זה. למדתי בייסיק עם בייסיקה (1-8) ופיתחתי משחק מחשב עם חבר טוב (Revenge Of The Warriors, קווסט כמובן). הספרים של ריצארד באך (שנתנו לי מעוף ואז הבנה של כמה העולם שונה ממה שהיינו רוצים שהוא יהיה, ומעוף צריך להשיג בדרכים אחרות), הסרט ללכת שבי אחריו (אמונה בבני אדם, ברוח האדם ומה שאנחנו יכולים לעשות), וכמובן, אותה הצעה חד פעמית מחבר להשתתף סתם כך בטריאתלון הראשון שלי, למה לא, שווה, מקסימום תפסיק אח"כ.
  6. כשדברים לא עובדים מהר, יעיל, או בצורה הגיונית, אני משתגע וחייב לתקן אותם, אם אפשר. אני אוהב לראות משהו שלא עבד טוב מספיק מתחיל לתקתק כמו שצריך. אל תדאגו, אנשים לא כלולים בקטגוריה הזו,  אז אני לא מטורף לגמרי, למזלי. אבל תנו לי תוכנה עם באגים, איטית, מתרסקת, ואת הקוד, ואני מאושר. כשאני חושב על זה, תמיד אהבתי יותר לתקן דברים שלא עובדים מאשר ליצור דברים חדשים – האתגר גדול יותר ומסובך יותר, אם כי לאחרונה גיליתי שאני אוהב גם ליצור מאפס.
  7. אני אופטימי. אני מאמין שאנשים טובים, בגדול (למרות שיש יוצאים מהכלל) ולרוב הסיבות לכל מיני מעשים שנראים רע הם חוסר הבנה, או בסה"כ אותנ שאיפה לאושר אישי של כל אדם ממליון סיבות שלאחרים קשה לראות, אותה שאיפה שיש לכולנו ולא רצון לפגוע, ולמרות שהתוצאות לפעמים לא אופטימליות, לכל אדם יש חברים שחושבים שהוא איש טוב, אמא שאוהבת אותו, ואחות קטנה שרק רוצה להיות כמוהו. אם תחשבו על זה ככה החיים שלכם וגם של הסובבים אתכם יהיו טובים יותר, כנראה (מצד שני, אל תנסו לבדוק אם זה גורם לי להיות תמים ואידיוט,כי אני לא :))

אני מתייג את אוריתאיתמראמאמיקילימוראורן ונועה.. תהנו!

עקרונות המוראל של הבודהיזם

למי שעוקב – ההתחלתי להתענין בבודהיזם לאחרונה, וזה הולך ותופס אצלי תאוצה: מחשבות, ניסוחים ורעיונות חדשים.

אחד העקרונות של הבודהיזם היא היכולת לפקפק במה שאומרים לך – כולל מה שגורואי הבודהיזם עצמם אומרים לך. מכיוון שמטרת הבודהיזם היא לגרום לאנשים אושר, כל אדם יכול "לכוונן" את התאוריה כדי שתתאים לו, לסביבה שלו, לתקופה שלו. כבר ידעתי שמצאתי בית טוב.

ברמה הבסיסית ביותר, לבודהיזם 5 עקרונות מוראל, שאני אדבר עליהם עכשיו אבל ארחיב בפוסטים הבאים. המטרה שלי ברשימות האלו היא לאסוף מחשבות, ללקט רעיונות, לכתוב אותם, אולי לדון בהם (אם מישהו קורא) ובעיקר לזכור את השטויות שעולות לי בראש.

  1. הימנעות מפגיעה בכל יצור חי.
  2. הימנעות מנטילת דבר שאינו ניתן.
  3. הימנעות משימוש פוגעני במיניות.
  4. הימנעות מדיבור לא הולם או מזיק.
  5. הימנעות מנטילת חומרים מערפלי תודעה.

הבעיה בשיווק רשתי – שיווק לחברים שלך

שיווק סוציאלי, דרך הרשתות החברתיות שלנו – עובד. או אמור לעבוד בכל זאת. למה לא? ההמלצות הטובות ביותר הן אלו של החברים שלנו. ככל שהתחום הזה מתפתח, רמת השיווק עולה ויחד איתה רמת היכולת שלנו להתעלם ממנה, במעגל קסמים אין סופי.

אחת הבעיות הגדולות של המשווק ברשתות סוציאליות היא דווקא המעגל הקטן (יחסית) שהוא נמצא בו – או יכול לשלוט בו. אם ניקח את טוויטר ופייסבוק כדוגמא, המעגל החברתי מצומצם מאוד, לרוב כ200 עד 2000 חברים. כשאתה משווק לקבוצה כזו, לעיתים קרובות נראה שהשיווק עובד, הוא פעיל, והמוצר הסופי שלך פופולארי. אבל איך אפשר לבדוק אם הוא עובד באמת?

כמובן שיש סטטיסטיקות, ולפעמים, זה כל מה שחשוב. אם רוצים לפרסם משהו כללי שמיועד לכולם, המספרים הם כל מה שמשנים. אבל האמת – זה שיווק דור ישן. החוזק האמיתי של השיווק 2.0 הוא שיווק לאנשים הנכונים, ואז – מספרים בלבד לא מספיקים, לפחות לא המספרים הרגילים. אנחנו צריכים להבין שקהל היעד המדויק שלנו אהב אותנו, קרא את הפרסומת ואולי אפילו הקליק כדי לקנות משהו בסוף התהליך.

התחלתי לדבר על הפתרון לבעית הפרטיות ברשת בפוסט קודם והדיון שם לא הושלם אבל אין ספק שפתרונות הפרטיות (או חוסר הפתרונות) ישפיעו כאן – עד כמה יחשפו הרשתות החברתיות את הפרטים האלה עלינו כדי לעזור לשיווק להיות נכון יותר, וכתוצאה מזה – עד כמה פרטים נסכים לחשוף על עצמנו?

ועד אז? כמו בכל פעולת שיווק, צריך קודם כל להחליט מי הוא קהל היעד שלך. אחת הבעיות בקמפיין של מדינת ישראל, לדוגמא, היא שלמרות שהוא קמפיין הסברתי המיועד לקהל ניאטרלי (ז"א, לא קהל אוהד מראש, ומצד שני, כנראה גם לא קהל שונא) – הויראליות שלו בנויה על אהדה – הוא עובד בעיקר על קהל הבית וחברים שלהם (שהם, כנראה, גם קהל בית). אם יש אנשים שחלק מהקהל שלהם אינו אוהד, רוב הסיכויים שהם לא ירצו להשתתף באופן אוטומטי בקמפיין כזה (לדוגמא לשנות את הסטטוס שלהם בפייסבוק בתכיפות רבה), אלא אם החומר המוצג מענין במיוחד – משום שבעולם הסוציאלי פרסומות שכאלה אינן במקום – הן אינן מנומסות. הניג'וס צריך להיות יותר עדין, או שמטרתו צריכה להיות שונה.

קמפיין כזה ברשת חברתית צריך לעורר אהדה, סמפטיה, או הבנה. אי אפשר לעודד את זה ב150 אותיות, אפילו שיורים עלינו הרבה קאסאמים. צריך לפחות לאפשר ולהפנות למקומות שמסבירים יותר, וצריך לתת הרבה הסברים שונים, נקודות מבט, מדיה רחבה וכו'. צריך לעשות את זה בכמה שפות, ולתת הרבה הפניות מכמה שיותר מקומות. הסטטוסים שיוצאים צריכים לעורר ענין – שורה קבועה שסופרת לא מעוררת ענין, במיוחד שפייסבוק לא מראה אותה לפי הצפוי ולפי הזמן שהיא פורסמה. ז"א שהסטטוסים צריכים להיות משתנים – בתוכן, בשעה, באופי. איך אפשר ליצור כל כך הרבה תוכן אתם שואלים? על תוכן גולשים שמעתם?

מפגש וויסקי רביעי – ויסקי אמריקאי

למפגש הוויסקי הרביעי חיכיתי הרבה זמן.. מאז שקניתי את הג'ק הכסוף בערך, פתאום הבנתי שוויסקי אמריקאי (סליחה, בורבן) הוא דווקא לא רע בכלל.. כמה ביקורים בmate והדיל על ג'ק פשוט ב34 ש"ח הוכיחו לי זאת שוב ושוב..

אז חיכיתי. לא ידעתי שיבואו כל כך הרבה אנשים. לא ידעתי שיהיו 9 בקבוקים שונים לטעום מהם. לא ידעתי שתהיה בירה לפני.. אם הייתי יודע, הייתי בא עם דף ועט, כמו אורן ונועה שהגיעו מוכנים, כתבו מה הם חושבים תוך כדי, וזכרו..

אז מה למדתי? כל מיני דברים, רובם בתכלס לא ממש מעניינים. למדתי את ההבדל בין שיפון לתירס, למה השתמשו בתירס דווקא (רצו וויסקי, זה מה שהיה), ומה המשמעות של התירס (מתוק יותר, נעים יותר למתחילים). שמתי לב שככל שאני אוהב יותר את הוויסקי הוא.. דומה יותר לוויסקי סקוטי.. אז למה לא ללכת למקור? אה?

שחר, המרצה, אמר משפט אחד שכן נחקק בזכרוני: הרעיון הוא להכיר כמה סוגים כדי שנדע מה לשתות לפי מצב הרוח. לפעמים בא משהו פשוט, לפעמים מתוק, לפעמים עמוק. אני אוהב את המפגשים האלה (מעבר לאנשים, השתייה, וכו') בגלל שלאט לאט אני למד מה אני אוהב ומתי. לא רע בכלל.

מתי שיווק ויראלי הוא פשוט יותר מדי?

אני בעד עבודה שיווקית, באמת. אני אפילו מעריך עבודה של שיווק ויראלי ברשת, אם הוא נעשה בצורה טובה. אני מאוד שמח שישראל לקחה צעד קדימה ויש לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה – בלוג של קונסוליית ישראל בניו יורק (שעושה עבודה מצויינת!), הבלוג שעוזר לנו לנצח (אבל עושה עבודת SEO לא טובה במיוחד), הערוץ של צה"ל ביוטיוב … וגם … אפליקצית פייסבוק וחשבונות טוויטר: סופר קסאמים והחשבון המצויין של קונסוליית ישראל.. אני עוד יכול להמשיך כמה זמן.

אז מה הבעיה שלי עם כל זה?

day_of_the_long_tail_3
  • המהירות שכל אלה צמחו – בנוסף על בעיית הSEO שאני עוד אדבר עליה – פשוט לא עובדת. היום אם אני רוצה לעזור, אני לא יודע למי לפנות. אם אני רוצה להתעדכן (ומשום מה לא רוצה את למהנט) אני לא יודע מי אמין, מי מקצועי, מי עומד מאחורי כל יוזמה. ואני בטח לא יודע אם כל אלה ישארו בסביבה אחר כך. בשביל חדשות, בשביל שיווק, בשביל מיתוג – צריך נוכחות. צריך להיות גזע עץ, ולא פטריה שאחרי הגשם.
  • עומס הודעות – יש הבדל בין הרצון להפיץ והצורך להפציץ. אני מבין שיש כמה אנשים שעוסקים במלאכה, אבל כשכל אחד כותב את אותם דברים, (התקפה מצד אחד) ועוד מוסיפים שבעה משתמשים פיקטיביים שרק מודיעים את אותן הודעות (איגוף מימין), ומשלימים את המכה ע"י retweet (שבירת האויב) – הדבר היחידי שמשיגים הוא סלידה ורצון לנקות את הפיד הסוציאלי שלי. כי אין מה לעשות, זה פיד סוציאלי חברתי ולא חדשותי, ואם הייתי רוצה שהוא יהיה כזה הייתי נשאר בלמהנט (אם אני כבר כאן, אותו דבר על פידים פוליטיים..)
  • עבודת SEO – מכל יצירת התוכן, המשתמשים, העידכונים, חלק מעבודת הרשת החשובה ביותר – SEO (כאן בעברית) – נשכחה. עם כל הכבוד לברנזה הקטנה שלנו, ושל החברים שלנו, כולם לטובתנו בכל מקרה. החוכמה היא להגיע לאחרים – לאלו שלא בטוחים, או לאלו שלא יודעים. הם יגיעו ע"י חיפוש בגוגל, ובשבילם אנחנו צריכים קידום אתרים. את האתר עזרו לנו לנצח ראיתי הרבה מאוד אנשים מאוד חזקים (ברמת אתרים וPR) מזכירים – למה לא לנצל את זה כמו שצריך?

ג'ון בורג קורא לזה המלחמה הסוציאלית הראשונה (דרך אגב, הוא אוסף שם רשימה אפילו יותר גדולה משלי של פעילות ברשת אם בא לכם לראות). אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שעושים את המלחמה על גבי הרשת הסוציאלית (שלי?). אני יודע מה יענו לי על זה – יש מלחמה בעולם האמיתי, ואנחנו משתמשים במה שאפשר כדי להלחם בחזרה. כל אותם אנשי המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמין בזה, יש דרך ויש דרך. ואני בטח לא אוהב אנשים שקשורים אלי ("חברים") שמנצלים את הקשרים שלי אליהם כדי להפיץ מידע שיווקי.