כשהגעתי ליבמ לפני קצת יותר משנתיים וחצי, היה לי בלוג אחד, נסיון כמנהל פיתוח בשתי חברות, בעיקר כמנהל טכני שגדל מלמטה, מתוך הטכנולוגיה. מיטמיט היה אתר של כמה מאות יוניקים, אולי מעל אלף, ורמקול היה בתחילת דרכו.
נכנסתי לנהל את הצוות הישראלי של הSametime Gateway, מוצר מרתק שנכתב בjava למטרות תרגום פרוטוקולי תקשורות ומסרים מידיים מתוך הארגון החוצה, תוך שמירה על שליטה ובקרה ובטחון מידע כנדרש באירגונים. למדתי xmpp, sip על הדיאלקטים השונים שלהם, למדתי לדבר בפוליטיקה אמריקאית, למדתי לנהל צוות ללא שליטה טכנית במוצר, כשאני מלווה באנשים נהדרים, כמו גיל פרצי, שהיה ראש הצוות המקומי.
עם הזמן וההצלחה, הפיתוח עבר כולו לישראל, ומצוות חלקי הפכנו לבעלי המוצר, והעבודה התחילה להיות רחבה יותר, צוותי QA בסין, הודו, אירלנד וארה"ב, לקוחות בכל מקום, שיתופי פעולה עם החברות הגדולות ביותר שיש. לצוות הצטרפו עוד אנשים חזקים כמו גילי נחום (שגם כותב מדי פעם בבלוג האישי שלו ועל javajava), כמומחה הביצועים שלנו, וטלי צברי שלקחה פרוייקט בעייתי והפכה אותו להצלחה לפי המטרות שלנו. היה תענוג, ולמדתי הרבה על ניהול, פוליטיקה, אנשים, תהליכים, מה כדאי, מה עדיף, ואיך להגיע לאיפה שאתה רוצה. למדתי גם מתי התהליך משרת אותך ומתי אתה הופך עבד לתהליך, עד כדי שהוא מפסיק לשרת והופך לנטל.
במקביל מיטמיט הפך להיות האתר השני בגודלו בישראל בענף החתונות, הישג לא מבוטל, כשהוא מביא אלפי יוניקים ביום. גם רמקול צמח לכמה אלפים ביום, אבל יש לו עדיין כברת דרך לעבור. יש לי 4 בלוגים עיקריים, שניים מהם פעילים פחות או יותר. פייסבוק, טוויטר וקפה דה מרקר הם כבר עובדה קיימת, כמו המשבר הנוכחי, כמו ההזדמנויות שהוא מייצר, וכמו הידע שעכשיו יש לי – שמקומי כבר לא ביבמ.
לקח לזה קצת זמן לשקוע, אבל הבנתי שאני רוצה להמשיך, שאני רוצה לחזור ולטפל בבעיות טכנולוגיות עם הידיים, להלחם בבאגים וארכיטקטורות שלא נותנות לי לישון, כי זה מענין, ומאתגר, וקשה. אני מחפש את הרוח של הסטארטפ, את האנרגיות של המלחמה, את הרצון לכבוש את העולם.
מה יהיה עכשיו? לא בדיוק ברור לי. אין לי משהו סגור. אני מחפש סטארטאפ, להצטרף או להקים, ועד אז – פרוייקטים טכנולוגיים, יעוץ ניהולי לראשי R&D שרוצים להצליח יותר, דברים שלי ודברים של אחרים. לא יודע מה יהיה עכשיו, אבל אני יודע שיהיה מענין.