את השיר הזה אני שומע מדי פעם ברצף המוזיקלי שלי, והוא תמיד ענין אותי. החלטתי לתרגם אותו לפי בקשתה של דליה. השיר קצת מצמרר במשמעותו, והופך להיות אפילו יותר בקולו של ליאונרד כהן.
הדלת, היא נפתחת באיטיות,
אבי, הוא נכנס פנימה, הייתי בן תשע שנים.
והוא עמד כה גבוה מעלי,
עיניו הכחולות, הן היו בוהקות
וקולו היה כה קר.
הוא אמר, היה לי חזון
ואתה יודע שאני חזק וקדוש,
אני חייב לעשות כפי שנאמר לי.
אז הוא פנה אל ההר,
אני רצתי, הוא הלך,
והגרזן שלו היה עשוי זהב.
ובכן, העצים הפכו קטנים,
האגם מראת גברת,
עצרנו לשתות קצת יין.
ואז הוא זרק את הבקבוק.
נשבר אחרי דקה,
והוא שם את ידו על ידי.
חשבתי שראיתי נשר,
אבל אולי זה היה אוכל נבלות,
מעולם לא יכולתי להחליט.
ואז אבי בנה מזבח,
הסתכל פעם אחת מעבר לכתף,
הוא ידע שלא אתחבא.
אתם שבונים מזבחים עכשיו,
להקריב את הילדים הללו,
אסור שתעשו זאת עוד.
מזימה אינה חזון
ואותכם מעולם לא פיתה,
לא שד ולא אל.
אתם שעומדים מעליהם עכשיו,
גרזינכם קהים ומדממים,
לא היתם שם לפני כן,
כששכבתי על הר
וידו של אבי רעדה
עם יופייה של המילה.
ואם אתם קוראים לי אח עכשיו,
סלחו לי אם אחקור,
לפי תוכניתו של מי בדיוק?
כשהכל יהפוך אבק,
אהרוג אתכם אם אהיה חייב,
אעזור אם אוכל.
כשהכל יהפוך אבק,
אעזור לכם אם אהיה חייב,
אהרוג אתכם אם אוכל.
ורחמים על המדים שלנו,
אנשי שלום או אנשי מלחמה,
הטווס פורש את מניפתו.