גקו קפה הוא בית קפה באר שבעי מוכר שמכין קפה מצויין ומארח אנשים בצורה נהדרת. יצא לי לשבת שם ואני מקבל תדיר המלצות נוספות על סוגי הקפה שהמוגשים שם. הצלחתי להשיג שתי תערובות שנמכרות במקום והאספרסו מילאנו היא אחת מהן.
מחיר הקפה: לא ידוע לי כרגע.
חומציות: ממוצעת, הקפה יבש וקרמלי בדיוק במידה הרצויה. המרירות קצת חזקה מדי לטעמי.
ארומה: שוקולדית וטיפת קרמל, אבל לא חזקה מאוד – דבר שמפתיע קצת כי הפולים עצמם מאוד ארומתיים, במיוחד לאחר הטחינה – אבל הארומה המתפוגגת במהירות. על השקית כתוב שהארומות חזקות אבל אני לא שמתי לב לכך.
גוף: בינוני מאוזן, רחוק מלהיות מיימי אבל גם לא כבד מדי.
טעם: מתוק מריר – קצת מריר מדי, מזכיר קצת שוקולד.עשיר וחזק מאוד.
סיכום: אספרסו טעים מאוד אם כי מר במיוחד – לאוהבי אספרסו אמיתי. הקרמה מעולה כמובטח. שווה לבדוק אם אתם בסביבה או יכולים להשיג.
אחד מעמודי הבנין העיקריים באתרים חדשים היום היא החוויה הסוציאלית, החברתית, שהאתר מעניק למשתמשים שלו. בין אם הרצון הוא לבנות רשת חברתית חדשה, נישתית או קיום רשת חברתית על גבי רשתות חיצוניות כמו פייסבוק, גוגל וטוויטר, האתרים היום מנסים להעניק את החוויה הזו גם אצלם.
אך מה המשמעותשל "חוויה סוציאלית"? האם הוספת פיצ'רים כמו תמונות על קיר (פעולות אחרונות של חברים, פיד חדשותי, מיקרו בלוגינג וכו) בלבד תיתן לאתר חוויה חברתית אמיתית? האם האתר יזכה בכל הכוח שחוויה כזו מעניקה לאתרים שמצליחים לספק אותה (נאמנות משתמשים, תרומת תוכן, חזרה ושהות באתר)? לפעמים כן, אבל לרוב לא. בחירת האפשרויות הנכונות, מתן כובד משקל מתאים לכל פיצ'ר יחד עם ההצעות המיוחדות של האתר עצמו, הרשת החברתית הקיימת וכמובן – העיצוב הסופי שמאגד את הכל ביחד יתנו את התשובה ואת המשמעות האמיתית. הצלחתם לארוז את החבילה? המשתמשים שלכם יעניקו לכם מזמנם בחזרה.
מטרה – מהו הערך שהאתר שלך מוסיף?
זהו הכלל הראשון, וזוהי הסיבה הראשונה. האתר שלכם חייב לספק איזשהו ערך מוסף, משהו שאחרים לא מספקים. הערך הנוסף יכול להיות חדשני לגמרי או רק זוית שונה לאותו ערך – נישה, אוסף שונה של עזרים וכו, אבל בשורה התחתונה, בלי קשר לאתר חברותי או לא, הוא חייב לספק ערך ברור למשתמשים ואתם חייבים להבין את הערך הזה, לחזק אותו ולדחוף אותו קדימה. אם הערך ל מספיק חזק – שנו אותו, בדקו מה המשתמשים שלכם רוצים יותר – אבל זכרו – יותר מכל, אתם חייבים לספק ערך.
מדוע מגיעים לאתר שלכם? המשתמשים שלכם יגיעו לאתר שמתעסק בדבר שהוא קרוב במידה כזו או אחרת לתחום ענין שלהם – בתקווה לפגוש אנשים דומים להם, ללמוד או ללמד, או במילים אחרות – להוסיף ערך לעצמם. הרצון הזה להוסיף ערך לעצמם הו רצון חזק ועליכם, כמנהלי האתר, להבין אותו בדיוק רב ככל האפשר. במקום שבו יש ערך נתינה – כדאי לפתח ולשחק על הערך הזה, במקום שבאים ללמוד ממנו – הטיפוח והדגשים יהיו שונים. לאתר חברתי יש שילוב של הדברים האלו, אבל המשקל שתשימו לכל שיטת הוספת ערך יקבע הרבה. האם החלוקה הזו היא 1/3 ? האם אנשים באים בעיקר כדי להכיר אחרים וללמוד, או שהם באים לתת? האם יש חלוקה שווה (הרבה אנשים שבאים ללמוד וקצת שבאים ללמד) או לא, וכו.
כדי לאפשר את הצרכים האלה, עליכם לאפשר לאנשים לתת לעצמם זהות, לתת להם משהו לעשות ודרך להביע את עצמם, ולתקשר עם משתמשים אחרים ועם קבוצות אחרות. נראה איך אפשר לעשות זאת ומה המשמעויות.
זהות עצמית
רשת חברתית בנויה על זהויות. בין אם הזהות הזו בדויה וחלקית מאוד (שם משתמש או כינוי בפורום) ובין אם היא אמיתית ומפורטת (קורות החיים שלנו בlinkedin), הבסיס לכל תקשורת היא היכולת לזהות את האדם שעומד מולך והיכולת שלך להזדהות בפניו. לזהות עצמה יש ערך, אפילו ברמה הפשוטה ביותר של יכולת לבחור כינוי או תמונה, ובודאי ביכולת לפתוח פרופיל מלא דוגמת פייסבוק. העומק שאתם נותנים לפרופיל חייב להתאים באופן כללי למה שאתם רוצים שהאתר שלכם יביע. פייסבוק לא היתה מצליחה להיות הרשת שהיא הפכה להיות ללא ההתעקשות הראשונית (שהיתה אז די חדשנית) על שמות אמיתיים ולא דמויות וירטואליות, משום שפייסבוק מנסה להעביר את החיים שלנו לרשת. לפורומים רפואיים יהיה קשה לעשות דבר דומה – אנשים לא אוהבים לראות את הבעיות הרפואיות שלהם ברשת תחת השם האמיתי שלהם. באתר מבוסס פנטזיה אפשר לשער שדמויות פיקטיביות עם תמונות מצויירות יכולות להיות יותר מעניינות מאשר הדמות האמיתית שעומדת מאחור, וכו. הזיהוי מוסיף אמינות, איכות וקשר רגשי לאתר.
ברגע שהחלטתם על העומק וסוג הזהיויות באתר שלכם, תנו להם חופש וחשפו אותן. אם יש ציטוט של משתמש, הוספו את הדמות שלו וקישור לדף הפרופיל, אם יש לכך משמעות. כל הערה, ביקורת או פוסט שהמשתמש כותב ילוו בדמות הזו. המטרות של התוספת הזו הן גם בשביל המשתמש עצמו, אשר מזדהה עם הדמות שלו באתר, וגם למשתמשים האחרים, שיכולו לזהות משתמשים נוספים, להכיר דמויות ולתקשר איתן, ובכך לחזק גם את הקשר שלהם לאתר וגם את הרצון שלהם לתרום ולהשתתף (ובכך להראות את הדמות שלהם גם כן).
הזיהוי יכול להיות כסיכום זריז של הכרטיס כמו ברמקול:
או תמונה ושם בלבד, כמו בטוויטר:
או לדוגמא שם ופעולה ספציפית עליה מדובר באותו הרגע:
בכל מקרה, כדאי ששם ותמונת המשתמש יובילו לפרופיל אשר יציג פרטים נוספים, דרכי התקשרות וכדומה למשתמש שעומד מאחורי הכינוי..
ברגע שאתם מאפשרים פרופילים ואנשים, הדלת נפתחת לעוד הרבה אפשרויות אחרות הקשורות לדמויות המשתתפות באתר: אנשים נוספים שהדמות מעריכה או קשורה אליהם באופן מסויים הקשור לערך האתר (שוב, בפייסבוק – קשרים חברתיים, ברמקול – קשרי טעם אישי וביקורות, באתר משפחתי הקשרים יהיו משפחתיים וכו).
משהו לעשות ודרך להביע את עצמם
ההבדל העיקרי בין אתר תדמית או תוכן לאתר חברתי הוא היכולת של המשתמש לתרום, להביע, להיות חלק מהאתר עצמו. קשת ההשתתפות רחבה מאוד – מאתרים הבנויים על השתתפות משתמשים, דרך אתרים הבנויים על השתתפות גבוהה ממספר מצומצם של משתתפים והשתתפות קריאה או קטנה מאוד של השאר (לדוגמא, אתר ביקורות, או וויקיפידיה), עד אתרים שהשתתפות המשתמשים בהם היא חלקית בלבד – וכוללת הצבעות או הערות בלבד, כמו בלוגים ואתרים מבוססי תוכן עורכים.
מה שתבחרו לאתר שלכם, כדאי לאפשר למשתמשים דרכים רבות ככל האפשר להביע את עצמם, מאותן סיבות שדיברתי עליהן למעלה: אמינות, קשר רגשי לאתר, מיתוג וכדומה. גם סיבות טכניות וכלכליות משחקות כאן תפקיד: כמות התוכן שהמשתמשים שלכם יוצרת כמעט תמיד תהיה גדולה יותר וכלכלית יותר מאשר יוצרי תוכן מטעמכם יכולים ליצור, והערך מבחינת SEO וענין למשתמשים יהיה גבוה. מצד שני, פיקוח (אם יש צורך) ואדמיניסטרציה עלולים להטות את הבחירה לצד השני. אלו שיקולים שיהיה עליכם לקחת.
פעילות רחבה של משתמשים כוללת מתן ביקורות, כתיבת ערכים, הוספת פוסטים בפורום וכדומה. כנראה שאם אתם מאפשרים פעילות כזו אתם מכוונים לאתר שיהיה מעין פלטפורמה. כדאי להקל במידת האפשר במתן התוכן, משום שקשה לשכנע משתמשים לעשות זאת בכל מקרה, וכל קושי שתוסיפו רק ירחיק אותם יותר. לעתים עדיף להוריד פצ'רים מענינים וטובים כמו עורך טקסט עשיר ( rich text editor), הוספת תמונות וסרטים וקישורים חיצוניים, רק כדי לקבל תחושה של קלות הוספת תוכן, אולם לפעמים היכולת ליצור תוכן מקורי ואישי חשובה יותר. שימו לב בדיוק מה אתם נותנים למשתמשים שלכם וכמה רחוק אתם יכולים ומתכוונים ללכת.
ברמקול, לדוגמא, מאפשרים חוות דעת עם טקסט חופשי מלא ועשיר:
אולם המשמעות היא שבאתר יכולות להיות ביקורות שאי אפשר לשלוט במראה ובתוכן שלהן:
(שימו לב לצבע הפונט וגודל התמונה) – האם אחידות וקיראות עדיפות על האפשרות של משתמש להביע את עצמו? תלוי באתר, תלוי בסוג המשתמשים וסוג התוכן שהם מביאים איתם – אני מראה לכם את האפשרויות השונות ואת המשמעויות האפשריות שלהן.
מעבר לפעילות הרחבה אפשר וכדאי בכל מקרה לאפשר למשתמשים פעילות צרה יותר – פעילות שעדיין נותנת להם להביע את עצמם, את הרצונות ואת המחשבות שלהם, אבל בלי הרבה מאמץ. הצבעות למינהן (אהבתי, מתן לב, אצבע למעלה או למטה וכו) הן אפשרות פופלרית (רמקול, טוויטר, פייסבוק, כולן מאפשרות את זה). האפשרות לחלוק תוכן – מעבר ליתרון הויראלי – נותן למשתמשים במה להבעה עצמית, מה הם אוהבים, מה מצא חן בעיניהם וכו. חשוב מאוד להיות קשובים למשתמשים בשלבים האלה – פעמים רבות טוויקים קטנים לפיצ'ר יהפכו משהו צולע לתוספת נהדרת לאתר, ולעיתים קרובות הקהילה עצמה תצמיח משהו שונה לגמרי ממה שהתכוונת – אבל זה יהיה משהו יעיל ופורה מאוד.
היכולת לתקשר
השלב האחרון בבהית קהילה היא היכולת של אנשים לתקשר בינם ובין עצמם – בין אם ע"י פורום, הודעות ציבוריות ופרטיות, ובצורה המעניינת ביותר – פעילות חוץ אתרית (מפגשים, טלפונים וכו). בין אם אתם מאפשרים זאת ע"י חשיפת פרטים (מוגנים באפשרות פרטיות) מסויימים כמו מספר הטלפון, או אפשרות ארגון מפגשים חיצוניים – ברגע שהרצון הזה עולה אצל המשתמשים אתם מתחילים להרגיש שהקהילה נוצרת משום שזהו דחף טבעי. אם יש לכם יכולת טכנולוגית שווה לבדוק אפשרות של זיהוי גיאוגרפי אוטומטי, או אולי שימוש באתרים חיצוניים המאפשרים זאת (כמו חיבור לfouresquare).
לסיכום
כשבונים אתר עליכם לבחון דברים רבים, בינהם היכולות החברתיות שאתם מעונינים (או לא) להוסיף. נסו לבנות את היכולות צעד אחר צעד, ולא "לזרוק" אפשרויות באתר בלי להבין מה האפשרות נותנת, את מי היא משרתת והאם יש דרישות בסיס שעליכם לעבור לפני (לדוגמא לבנות פרופילים לפני מערכת מסרים באתר, או הגעה למסה קריטית של משתמשים לפני הוספת אפשרות לארגן פגישות וכו).
דיסקליימר: אני מאמין שאנשים צריכים להיות אחראיים לעצמם. אני לא מאמין גדול ב"תעזרו לי, תדאגו לי". אני שומר כסף בצד לשעת צרה, אני מבטח את עצמי מכל כיוון. זה נכון בהתנהלות האישית שלי, וזה נכון בדרך בה אני מתנהל באינטרנט. אין לי בעיה עם בקשות לעזרה, אני גם אוהב לעזור כשאפשר, יש לי בעיה מסויימת עם דרישה לעזרה. יש לי בעיה עם תרבות המגיע לי.
מבחינתי, הדיון שהיה לי עם מורן על הונאת הפישינג בניוזגיק סבב על העובדה הזו. הדרישה באינטרנט של משתמשים שיגנו עליהם, שיאבטחו אותם ושאף אחד לא יפגע בהם היא דרישה ילדותית ומסוכנת לדעתי, ואחד הסממנים לכך הוא היעד לדרישה הזו: כולם. כשמורן רוצה שיגנו עליה מפישינג היא דורשת את ההגנה מהדפדפן שלה, מחברת האינטרנט שלה, מרשויות החוק, מהאתר שאליו היא גולשת. כולם אחראיים על בטחון הגולש. כולם מלבד הגולש עצמו.
הבעיה המוסרית עם התביעה הזו היא הדבר האמיתי שמפריע לי. מדוע אנשים חושבים שאחרים חייבים להגן עליהם וכל מה שהם צריכים לעשות זה להנות? או בעצם העובדה שהם משתמשים (חינם, דרך אגב) בשירות מסויים, הוא חייב להגן עליהם? והגרוע מכל, מאיפה באה הדרישה והטענה ש"המשתמש הסופי צריך לסמוך על כל הגורמים בדרך, אם זה הדפדפן או השירות אליו הוא מחובר שיצליחו לחסום הונאות מסוג זה"? מדוע המשתמש חייב לסמוך על כל אותם גופים ומדוע הם חייבים להגן עליו, לאחר שהם נותנים שירות מסויים בחינם, ולא הוא עצמו?
ברמקול ובמיתמית, שהם אתרים פעילים מאוד בתחום הביקורות, יש לנו לפעמים דיונים כאלה עם המשתמשים. שם אפשר לראות דיעות רבות ושונות וגישות שונות של משתמשים פעילים מאוד בתחום – חלקם עם היסטורית אינטרנט וחלקם ללא, חלקם עם מה שאני מגדיר חושים בריאים וחלקם תמימים. אחד המשפטים שתמיד "נזרק בפני" הוא שאי אפשר לסמוך על האתר ב100%. כתבתי נזרק בפני במרכאות משום שלא ברור לי למה אנשים מלחתחילה חושבים שעל כל אתר כלשהו, על כל משתמש כלשהו באינטרנט (כמו שעל כל אדם שפוגשים ברחוב) חושבים שאפשר לסמוך ב100%. אתר שנותן שירות טוב (כמו רמקול) מאפשר למשתמשים שלו להבין על מי אפשר לסמוך (כתבתי קצת על זה בבנית חוויה סוציאלית באתר), וכן פועל בעזרת אמצעים טכנולוגיים (דירוג איכותי ואמין), אנושיים ובעזרת המשתמשים והקהילה, לשיפור האמינות והadded value של השירות כשירות תומך החלטה – אבל באף שלב לא כדאי לסמוך עליו ב100%.
אני מאמין שרשתות חברתיות הצליחו ומצליחות באינטרנט משום שהן מתרגמות משהו אמיתי ונצרך מהעולם הפיזי לעולם הדיגיטלי. בפייסבוק זה המעגל החברתי שלנו, בטוויטר שיחה קהילתית, ברמקול חוות דעת של חברים. אבטחה ואמינות לא שונות מהעולם האמיתי – כמו שלא נכניס מישהו זר הביתה, כמו שלא ניתן 1000 ש"ח לזר על סמך הבטחה שמחר אולי הוא יתן לנו משהו בעד, כמו שנדע שיש הבדל בין חבר טוב וחבר שאנחנו סומכים על ההמלצה הקולנועית שלו, וכמו שלא נעביר במטוס מתנה שלא אנחנו ארזנו – בדיוק באותו אופן לא כדאי ללחוץ על לינק שלא ברור מי שלח, לא להוריד תוכנות שלא ברור מי ה"אבא" שלהן, ולא נלחץ על קישורים, כפתורי אישור וכל מיני דברים בלי שנבין למה צריך ומה זה עושה.
הבעיה הטכנית עם התביעה הזו חשוב לציין שהתביעה הזו גם כמעט לא אפשרית ולא הגיונית טכנית. שירותים טובים ומוצלחים מותקפים כל הזמן, בדרכים שונות ובשיטות שהולכות ונהיות מתוחכמות. השירות תמיד יהיה אחרי בנסיון הגנה, וזו עובדה בשטח. גם המליונים שמושקעים באבטחת מוצרים ברי קיימה בנסיון שלא יפרצו (xbox, אייפון וכו) – סופם להכשל. וגם אם לא יכשלו – תמיד אחת השיטות הטובות ביותר לפרוץ היא הנדסה אנושית – לגרום למשתמש ללחוץ או להוריד משהו שהוא לא היה אמור לעשות – וקשה עד בלתי אפשרי להגן על משתמשים מפני עצמם. עדיף להסביר את זה.
אז מה עושים? מסבירים, מחנכים, ומלמדים משתמשים איך להגן על עצמם – בדיוק כמו בעולם האמיתי. כמו ילדים, רק שכאן הלמידה, באינטרנט כמו באינטרנט, היא אינסופית – למרות שהעקרונות הדיברתי עליהם למעלה הם הבסיסיים ביותר ולא משתנים יותר מדי. לא תובעים הגנה "מלמעלה" – משום שעצם התביעה הזו היא הסרת אחריות מהמשתמש עצמו. פסיכולוגית, כשמישהו חושב שמגינים עליו הוא מגן פחות על עצמו. אז די. אחריות היא שם המשחק.
