קטגוריה: טיולים

תמונות מסקוטלנד..

כשהייתי בסקוטלנד לא יכולתי להעלות תמונות מהמצלמה, ולכן כל הפוסטים שלי היו טקסטואלים.. לצערי. היום אני עובר ומוסיף תמונות, אבל מכיוון שרבים כבר קראו אותם, אני מוסיף את הפוסט הזה עם התמונות העיקריות.. שאר התמונות נמצאות בגלריה בפיקאסה

התמונה הראשונה, של הגינה שנחתי בה ביום הראשון באדינבורו, אותו יום שהמזל התחיל להיות בו.. בעייתי..

וזה אחד השפנים או ארנבים, חיות הרחוב של סקוטלנד, אומנם צולם באדינבורו אבל הרעיון דומה:

השלט של TOMATIN מהביקור שלי במזקקה:

על הריצה שלי להר הרוחות באבימור:

ההרים המושלגים והנוף בריצה השנייה בAVIEMORE:

העיירה מהביקור שלי בגלן פידיך:

על הנהר באינברנס:

ועוד אחת מאותו גשר:

פורט אוגוסטוס, ולוך נס:

לוך נס:

הטירה על לוך נס:

תמנות מאדינבורו:

היום האחרון באדינבורו:

והעלייה לכסא של ארתור:

סקוטלנד – רות, עבור

לא אשעמם אתכם במה שהיה ומה שעשיתי היום בבוקר. זה היה התייר הרגיל שלכם באידנברו.. תוכלו למצא את הרעיון בכל ספר תיירים מתחילים. היתה כמובן ריצת הבוקר המעולה, הכיסא של ארתור, הגבעה ההיא, הטירה הזו, יאדה יאדה יאדה. לא משהו לכתוב עליו הביתה (בבלוג או במכתב).

שוב נועה הצילה אותי ברגע האחרון עם המלצה על הBOW BAR, אחד הפבים המומלצים בבירה (הא הא הא). פאב וויסקי ובירה מפותח עם מאות סוגי וויסקי וכ8 או 10 ברזי בירה, כבקשתך. כמובן שבקשתי היתה וויסקי טוב אחרון לפני שאני עוזב.. אבל גם הייתי רעב, והיה דיל לא רגיל על בירה ופאי בשר, מאכל סקוטי מוכר. אז שאני לא אקח?

אמרתי כבר שהאלכוהול כאן זול, אבל רק כדוגמא. וויסקי, פינט (כמעט חצי ליטר, קצת פחות) בירה ופאי בשרי ב7 פאונד. זה בערך מחיר של וויסקי בלבד בישראל, בטח לא וויסקי כמו שאני לוקח..

מה שבאמת מזכיר לי – לקחתי את הCAOL ILA 12 – וויסקי אילה (ISLAY) מטורף בעל מליון טעמים.. הריח שלו בלבד לוקח אותך למקומות אחרים.. אבל כשאתה לוגם ממנו אתה מרגיש את הכל מתפוצץ בפה.. ומתפוצץ.. ומתפוצץ.. ולאט לאט נרגע. אתה יושב וחולם על הטעמים הרבים הבו זמניים שרצים אצלך בחיך, ופתאום הטעם חוזר. אין. וויסקי טוב לא עוזב אותך ברגע. איך אפשר לשתות ג’יימסון, אני חושב ברגעים כאלה. זה כמו לשתות קולה הום מייד.

אני מדבר עם בעלת המקום על הא ודה. היא מספרת שבדיוטי פרי אפשר להשיג אחלה וויסקי, ואני אומר לה שאני לא יכול לקנות יותר בגלל הגבלת המכס. היא מתחילה לספר על סבתא שלה, אירית משוגעת, שהיתה מבריחה וויסקי כפי שתיים ממה שהיה מותר, ואיך היתה מבקשת ממישהו אחר המטוס להעביר בקבוק אחד בשבילה. הממ.. נשמע קרוב למדי לתוכנית שלי, אמרתי לה. היא טענה שלסבתא שלה לא היתה בושה, ואני תרגמתי לה את המוטו הטיולי שלי “Shame has died and was burried a long time ago”. בעברית זה נשמע טוב יותר :) היא אמרה שהייתי מסתדר על סבתא שלה. והציע לי עוד איזו טעימונת של וויסקי, לכבוד הסבתא.

וכך, שיכור ושמח, נסעתי לי באוטובוס לשדה התעופה. האתגר הבא יהיה להעביר הכל בטיסה. הבעיה תהיה עם שק (שקית) המתנות, שמשום מה יצא די גדול – לא בגלל שיש הרבה מתנות (לא להתלהב), אלא בגלל שקניתי כמה וכמה (וכמה) בובות מגניבות לאוסף שלי, וכל אחת עטופה בנפרד, ועטופה היטב. זה גדול.

אין בי עצבות, או עצבנות, כשאני בדרך לשדה תעופה. מי שמכיר אותי יודע שבלי קשר לכלום, הדרך חזרה לשדה התעופה תמיד מעצבנת אותי. לא יודע למה. יותר מדי דברים יכולים להתקע, יותר מדי פעמים נתקעתי בעבר. אוהב לבוא ולסגור את זה, ומעדיף להפסיד שעה או שעתיים כדי להיות מוכן בשדה. אבל הפעם אני בסדר, לא ממהר, לא עצבני. וויסקי, אתם אומרים? אולי. רגיעה אחרי שבוע לבד? אולי. מי יודע. אולי למדתי לזרום.

גשם גשם… סיבוב פרסה וחזרה לאינברנסס

לפעמים כדאי לבדוק את מזג האויר. התעוררתי בחצות בערך לקול הגשם, ומאז הוא לא הפסיק. לא התחשק לי לצאת לרוץ בבוקר, למרות שסוף סוף נראה שהגעתי לאחד המקומות היותר אטרקטיביים בטיול. הבעיה שלי לא היתה עם להרטב, זה ממש לא נורא – אם יש לך איך להתיבש אח”כ, או בגדים להחליף. אין לי ממש עוד מעיל, ולא מתאים לי להסתובב רטוב יומיים. אז לא רצתי, ושיניתי כיוון – אין הרבה מה לעשות בפורט וויליאם אם רטוב בחוץ, ואני משנה כיוון חזרה לאינברנס, ואז לאדינבורו.

בדרך עצרנו בתחנה ליד טירת Urqhart (אני אפילו לא הולך לנסות לכתוב את זה בעברית). שאלתי לכמה זמן עוצרים והוא אמר שמיד ממשיכים, אז ביקשתי לחכות שניה כדי שאצלם. מאוד לא הסגנון שלי, שכולם יחכו לי והכל, אבל זה טיול, והטירה באמת יפה.. הנהג הסכים בחיוך, אמר שזה חלק מהשירות, ואני קיפצתי על החומה כדי לקבל זוית טובה. האוטובוס הסתכל עלי. אמרתי יפה תודה לכולם כשעליתי, וכולם חייכו ושמחו (אולי שמחו שסוף סוף עליתי, לא יודע).

סוף סוף קניתי את הוויסקי שחיפשתי – ARDBEG SUPEROVA, הוויסקי הכי PEATY שהם יצרו (בעברית, הוויסקי עם הכי הרבה כבול, שזה “חומר דחוס ורקוב חלקית”, ה”משמש לעתים כדשן. ניתן להשתמש בו כחומר דלק”, או בעברית פשוטה, מסריח). יוצרו 2400 בקבוקים כאלה, והוא די חזק (58.9% אלכוהול). אני בטוח שאני אבוא פחות מבויש למפגש הוויסקי הבא.

בכלל נקודת המבט שלי על וויסקי השתפרה פלאים בביקור הזה. לא עוד משקה כדי לתפוס ראש, לא עוד איכות בכוס, אלא דרך חיים. הסקוטים יכולים בכיף לשתות באמצע היום, או ללגום, לטעום, מתי שאפשר, אבל הלגימה הזו קטנה ממה שאנחנו רגילים. ברוב הפאבים יש מבחר עצום של וויסקי, מקומות, שנים, גדלים, טעמים. רובם באותו מחיר – אתה לא קונה מה שזול, או במחיר טוב – אתה קונה מה שאתה אוהב, ובמקרים רבים, ה12 שנה יותר מתאים מאשר ה18, וכדומה. אתה צריך להכיר את הוויסקי שלך. זה לא דיאט קולה.

עכבר העיר ועכבר הכפר – אידנבורו, סקוטלנד

עם קצת גאוה וקצת כאב לב אני כותב את הפוסט הזה מהסטארבאקס המקומי. כן. אני רואה סטארבאקס, ואני חייב לעצור לשתות. אין לזה סיבה אמיתית, אתם לא צריכים לשכנע אותי – זו איזו משיכה עמוקה, בלתי רצונית, חיבה למקום שסימן בשבילי הרבה מאוד לפני שנים, כשרק הגעתי לארה”ב ובארץ לא היה קפה נורמאלי. מאז בארץ יש קפה טוב, סטארבאקס הדרדר, אבל מקום חם בלב הוא מקום חם בלב, נקודה.

היום הבנתי איזה דבר חצי עצוב נוסף. למרות שהנשמה שלי במקום אחר, הלב שלי חושב על גבהות והרים, העיניים מחבבות יערות ומסלולים, הריאות אוהבות את אויר הכפר – אני עכבר עיר. כשאני מגיע לעיר אני מתפקד טוב יותר, אני מבין איפה אני נמצא, זז מהר, מוצא מה שאני צריך. אולי זה כי הקצב כאן גבוה יותר ומתאים לי, אולי בגלל שעיר, כל עיר, בנויה, אחרי הכל, באיזשהו הגיון מתוכנן יותר או פחות. חוכמת ההמונים, אם תרצו, בנתה אותה בצורה כזו.

הגעתי לאידנבורו קצת אחרי 17:00. מי שמכיר את סקוטלנד יודע שדברים מתחילים להסגר בחמש. מי שמכיר מדינות יודע שדברים של הממשלה נסגרים ראשונים. מי שמבין לאן אני חותר מסיק שהמודיעין היה סגור. ואין לי איפה לישון.

איתי יחד קיבלו את הבשורה בחורה נחמדה מאוסטריה, וזוג שהגיע איתי באוטובוס מלוך נס, ממזרח אירופה. הם לא רצו להגיד מאיפה, ואני לא חקרתי. יש לאנשים ממזרח אירופה איזו בעיה עם זה תמיד. לא יודע למה. אולי הם רגילים לומר רוסיה ושכולם ידעו על מה מדובר, ומכיוון שזה כבר לא רוסיה, נמאס להם שאנשים שואלים איפה לעזאזל זה קרטיטחסן. לא נורא, אנחנו ארבעה ביחד, נפתור את הבעיה.

וכאן התחלתי להבין שאני עכבר עיר הרבה יותר מהכפר. מבט מסביב ואיזו תחושה לאן כדאי ללכת, ומצאנו מקום שמציע מקומות לינה ללילה (די מצחיק, קוראים למקום lastminute.com, ז”א מקום פיזי על שם אתר אינטרנט). הם הציעו כל מני דברים יקרים, אבל ראיתי איזה שם של הוסטל ושאלתי איפה זה, ומה האפשרויות שאין להם להציע רשמית, והם הציעו. הראו במפה, ויצאנו לדרכנו. איבדנו את הזוג בדרך.

מצאנו עוד הוסטל, אבל הוא היה מלא. מתברר שרוב העיר מלאה היום – איזה משחק רוגבי, מרתון ביום שישי (שיט! דווקא חיפשתי מראש ולא מצאתי!) ועוד איזה משהו של הכנסיה. בהוסטל פגשנו עוד זוג שמחפש מקום ועוד שלישיה. המרוץ מתחיל. כולנו פונים לאותו מקום, אותו יעד מקורי. המירוץ למליון.

אמילי הולכת מהר, וזה טוב, אבל לא מספיק. אני מחליט שיש דרך קיצור, ואתם בטח חושבים שכאן הצרות מתחילות, אבל זו תחרות. הדרך, מעיין סימטה צרה שעולה בטירוף לגבעה, מובילה אותנו 5 מטרים מהרחוב שאנחנו צריכים. ויולה. נכנסים מהר להוסטל.. שתי מיטות אחרונות, תאמינו או לא. נצחון.

ההוסטל הוא מהסוג שאהבתי כל כך כשטיילתי כילד. מלא ילדים. וזול. ועם אינטרנט חינם. הדלת פתוחה כל הלילה, המנהל אומר, אבל לצערי המטבח פתוח רק עד 00:00. נראה לי שאני לא הולך לישון הלילה. יש בחדר ארון עם מנעול לכל אחד, וכספת. הוסטל מושלם, אמרתי כבר?

אני ממהר לצאת לפני שיהיה קר, לא לפני שאני מקבל את מסלול הריצה שלי לבוקר. פונה לפי התחושה אבל לא רחוק מדי, כדי לא להאבד. עכבר עיר או לא, אני די עפוף ומתכנן על איזו בירה בדרך. הרגש, הרגש מוביל אותי לסטארבאקס הזה – במקום הנכון ובזמן הנכון ללילה האחרון שלי בסקוטלנד. מחר אני טס.

סקוטלנד של האגדות

זרתי עכשיו מביקור לילי בפאב המקומי. יש אחד כזה. אני ממש במקום קטן.. סוף סוף חושך, כמעט, בכל זאת אחרי 23:00 בלילה, והשמש כבר ירדה לפני שעה. טוב אולי לא לילה, אבל חשוך. הערפל ירד, יש טפטוף, ושקט, מאוד שקט. פעמון העיירה מצלצל פתאום, ואני מרגיש בתוך אחד מסיפורי המתח, מסתורין, אגדות, תבחרו את המועדף עליכם. בטח לא בקנזס כבר.

בנסיעות הארוכות, או לפחות בחלקים שהייתי ער ולא קראתי בספר, הנוף שמשתקף בחוץ מזכיר לי את החלומות שהיו לי כשהייתי ילד. את האגדות שגדלנו עליהן, אם מתוך ספרים, סרטים אמריקאיים, כל מה שתרצו. כמעט הכל כאילו הגיעה מכאן. לא כל כך מפתיע מכיוון שגם התרבות האמריקאית העתיקה יותר היא העלת שורשים סקוטיים\איריים חזקים. ובכל זאת.

היערות הירוקים, המרחבים. הגשרים החזקים מעל נהרות שמתפתלים מסביב לגאיות. הטבע האין סופי. אפילו העורבים, לא שחורים ומאיימים כמו בכמה מקומות אחרים (סטייל לונדון) – אבל בעלי גרון, שיהיו בריאים, את הצעקות שלהם שומעים מרחוק. אני כמעט מחכה למכשפות שבטח מסתובבות קרוב.

ואפילו לא הזכרתי את האגמים, את פסגות ההרים המושלגים בסוף מאי, את מזג האויר הבלתי צפוי שבטח גובה קורבנות עד היום. כאילו כל הארץ הזו זועקת מסתורין, משהו בלתי צפוי, הרפתקאה. אבל לא משהו בסגנון הרפתקאה אמריקאית, במערב הפרוע, או משהו סיני עתיק במנזר שאולין – אלא הרפתקאה עם קסמים, נסיכות, אבירים. אולי אפילו דרקון אחד או שניים. לא פלא שנסי בחרה לגור כאן.

זה מוזר כשאני חושב על זה, איך לכל מדינה יש אופי כל כך ברור, אפילו עד רמת הלא נודע – אפילו למסתורין של כל מדינה יש אופי, והכל מסביב תומך באופי הזה – לא פלא שהסיפורים על לונדון מתרחשים בחושך, העורבים שחורים יותר, והערפל משחק תפקיד חשוב. בסין זה זקן עתיק (כנראה בן מאות שנים) שחי במנזר עם 1000 מדרגות.

ואלו סיפורים יש לנו בישראל? מישהו שנעלם בביצה ובאו ציפורים במקום? זה רציני זה? לא פלא שאנחנו גומרים עם ערים כמו פתח תקווה

מה כבר יום שלישי? בדרכי ללוך נס – סקוטלנד

הבוקר התחיל קצת מוזר. טוב, אולי דווקא התחיל רגיל, קמתי ב4:30 עם הזריחה, קצת נמנמתי עד 6, יצאתי לרוץ, קצת נאבדתי, אתם יודעים את הסיפור הקבוע. החידוש היחדי היה שנאבדתי והגעתי לMacallan, מזקקה ידועה שאפילו לא ידעתי שהיא כאן. כך על הדרך (תרתי משמע) הסתובבתי במזקקה, קראתי באיזה שלט את הסיפור שלהם (רועי הצאן עברו את נהר הSPEY כאן פעם בשנה בדרך למכור את הכבשים.. החבר’ה מיהרו למטה למכור להם וויסקי לדרך), היה נחמד ורגוע.

לא, המוזרות התחילה קצת אחרי שיצאתי מהB&B שישנתי בו.

אם כבר הזכרתי אותו, עוד דבר קטן. בעל הבית שמנהל את המקום, כנראה משכיר יחד עם אשתו (ראיתי אותה פעם אחת אז אני יודע שהיא קיימת, אבל הוא ניהל את הכל, הכניסה, התשלום, ארוחת הבוקר, וכו), כנראה כל כך אהב את הבילוי בפאב עד שבנה בחדר האוכל שלהם (יש סלון נוסף) מעין פאבון קטן, כולל הכל – לא רק הבר, מבחר המשקאות, ברז בירה (!) ומראה כללי, אלא גם אח, והחביב עלי ביותר – מטרה לחיצים. אני רואה אותו בדמיון בימים שאין כוח ללכת למטה לפאב (200 מ’, אבל קר בחוץ) מזמין כמה חבר’ה (ממילא אותם אנשים שהיה פוגש למטה) ועושים כיף אצלו בבית. אחח.. חיי הפורשים.

בכל מקרה.

כשיצאתי וחישבתי את המשך הטיול, תקפו אותי יחד שתי הרגשות בו זמנית: היום יום שלישי, יום חמישי אחה”צ אני כבר ממריא, מה שמשאיר אותי עצוב מאוד לקראת סוף הטיול, ובאותו זמן, אני כמעט רוצה לחתוך הכל וללכת הביתה. אני משער שתקפה אותי בדידות קלה, או משהו כזה, אבל העצב על סוף הטיול הקרוב והעצב שאני רוצה כבר לסיים אותו עכשיו בו זמנית היו מאוד מוזרים. ולא, לא שתיתי וויסקי בבוקר.

עכשיו אני ברכבת. פעם ראשונה שאני מתנייד לא באוטובוס, ופעם ראשונה שאני מתקרב לערים או עיירות בסקוטלנד, ולא כפרים. גם IVERNESS, אליה אני מתקרב, היא עיר. קצת מדכאות, העיירות שלהם, כל כך שונות מהכפרים. בתים קופסתיים, כולם לפי אותה תבנית, מרכזי קניות עצומים של 24 שעות, הכל. מוזר, בעיירה כל כך קטנה, ובכל זאת – אולי זה משרת את כל האיזור.

יש לנו ארבעה קרונות ברכבת, והכרטיסן הולך הלוך חזור, הלוך חזור, אפילו שאין כמעט תחנות. הוא לא נרגע. לא יודע מה הוא מצפה למצא. הוא אפילו לא ביקש ממני כרטיס, כנראה היה מרוכז יותר בהליכה.

הגענו לאינברנס. יש לי שעה וחצי להעביר עד האוטובוס ללוך נס.. הבחורה מבית הקפה הציעה לקפוץ לנהר ביום יפה כזה. מי אני שאגיד אחרת.

שעה באינברנס – INVERNESS – סקוטלנד

שעה. יש לי שעה. מה כבר אפשר להספיק בשעה? בסקוטלנד, מתברר – לא קצת.

אחרי הפסקה קטנה בקפה טוב עם רשת אלחוטית, שאלתי את המלצרית מה היא היתה עושה באינברנס אם היתה לה שעה להרוג. היא חשבה לרגע, הסתכלה  החוצה – “במזג אויר כזה?, שעה בנהר, ברור”. יש שמש בחוץ היום. נהר, שמש, מנוחה, הוראות המלצרית, מה יכולתי לעושות? הלכתי.

הנהר התגלה באמת כמשהו יפה ומרשים (יש תמונות), אבל הגשר היה .. לא כל כך יציב.. ואפילו עכשיו, כמעט שעתיים אחרי, עדיין יש לי בחילה. אז הייתי, ראיתי, התרשמתי, צילמתי. 5 דקות. בדרך, לעומת זאת, ראיתי קצת מהרחובות מסביב, כמה מדרחובים שנראו לי ממש סבבה. סבבה? סבבה.

החנות הראשונה שנכנסתי אליה, דווקא מכל הדברים אחרי הפוסט שלי על אגדות, היתה חנות סופר גיקית למשחקי תפקידים. מהסוג הזה שאם שיחקת D&D לסוגיו כשהיית ילד, אתה עדיין מתרגש כשאתה רואה. ועוד בסקוטלנד. ועוד כמה דקות אחרי שכתבתי על דרקונים. יאללה. אני גם צריך ספר חדש, האחרון כמעט נגמר.

בכניסה חיכה לי פסל ענק של האן סולו מאובן. מעולה. אחלה פסל. מצד ימין היו בובות ומצד שמאל קומיקסים. הלכתי על הבובות, אולי אמצע כאן בובת דרקון או לוחם חדשה לאוסף. באמת היו כמה טובות, אבל הן נראו לי עדינות מדי בשביל הזמון שעוד יש לי להסתובב. זה לא ילך. המשכתי.

מה שמרגיז אותי בחלק מהחנויות האלה שלוקחות עצמן ברצינות, למרות שאתה לא אמור לקחת את עצמך ברצינות אם אתה משחק בקסמים בגיל 30, הוא שאחרי הכל, כשיש כסף בענין, הם זורקים את הרצינות מהחלון. תבחרו – או שאתם אנשי עסקים, או שאתם ילדים שמסרבים להתבגר. עם שניהם אין לי בעיה. אם כאילו כזה כאילו כזה אז יש לי. במקרה הזה את הבובות של הסימפסונים עוד יכולתי לקבל (לא קשור בכלל חוץ מאשר שהן בובות, אבל נו, הומר, זה מצחיק, ומצחיק זה תמיד טוב), אבל כל הקטע של סרט הערפדים החדש הזה של הילדים, נו, ברח לי השם כרגע, Twilight, של הערפד שמתאהב בילדה בת 16.. פףףף. זה לא רציני. ערפד אוהב בתולות, זה נכון, אבל רק בשביל הדם. נו.

בשולחן של המוכר עמדו 4 אנשים. נראה לי שהיה יש גמד אחד, שני אלפים ואחד חצי גמד חצי טרול, אם יכול להיות משהו כזה. בכל מקרה, כולם היו חזק בקטע ודנו בבחורה (לפחות הדמות היתה בחורה, במשחקי תפקידים תמיד קשה להשיג בנות, כי זו לא פנטזיה מהסוג הזה) שברור שלא יכלה להשיג כאלה כוחות קסם בלי עזרה מבחוץ, וחייבים למצא מי עזר לה כי אי אפשר ככה. באיזשהו שלב הם גם בחנו אותי, לחשו משהו והשמנמן (טרול) אפילו הצביע בחשאי.

כשאתה משחק משחקי תפקידים, תמיד נכנסים אנשים מוזרים, שונים, למסבאה, לספרייה, לאכסנייה שלך. תלוי איפה אתה נמצא. אבל נראה שהרבה מאוד דברים טובים ורעים (== דברים) קורים מאנשים זרים. אולי זה ככה גם בחיים. במשחקים, תמיד מכבדים אנשים כאלה ומנסים ללמוד מהם, כי באיזשהו מקום יודעים שהם המפתח. ועדיין, בחיים האמיתיים, החבורה הזו לא הצליחה לעבור את החשד מהשונה, מהלא מוכר. כמה עצוב, באיזשהו מקום. מה שגם הסתובבתי איזה 10 דקות בחנות ואפילו שאלו אותי מה אני רוצה.

מצד שני, חבורה של בני שלושים שמשחקים בקסמים.

יצאתי מאוכזב (גם ספרים לא היו), והמשכתי בטיול. הגעתי לחנות וויסקי. היו להם דווקא כמה מעניינים, אבל המחירים של אלו התחיל ב50 פאונד והם לא היו עד כדי כך. טעמתי את הSPRINGBACK 10 שהיה פשוט חוויתי (כן נועה, אני יודע שאמרת לי) ועוד אחד שכרגע ברח לי שמו (מצאתי – DALMORE) שהיה מצויין. חבל, חבל שעדיין הייתה לי הבחילה מהגשר, אבל פשוט לא יכולתי יותר.

הגעתי לתחנת האוטובוס כמה דקות לפני הזמן. הספקתי להבין שזוג הזקנים בראש התור הולך להיות מעצבן. הם כל הזמן הזכירו כמה פעמים וכמה זמן הם כבר נוסעים בקו הזה, כמה הם מכירים אותו ואת האנשים שעליו, וכו. כשהוא איחר, הם כעסו מאוד ואמרו שחייבים להתלונן אחרת זה לא ישנה שום דבר. אני התפלאתי למה אחרי כל כך הרה שנים שהם נוסעים באוטובוס הם עדיין מופתעים שהוא מאחר, ואני, אחרי 4 ימים בקושי בסקוטלנד כבר לא מתפלא בכלל.

אבל זקנים מעצבנים הם אותו הדבר בכל מקום. תוך רגע היו להם טובים ורעים (הנהג שבמקרה עבר שם לפני היה רשע כי הוא לא עזר להם, אנדי, המכוון של האוטובוסים, יודע מה לעשות וכבר יראה לו, למרות שלאנדי לא היה ממש אכפת והתכונה הטובה העיקרית שלו היתה שהוא לא מתרגש מהזוג המעצבן), וכו’. יחסית לזקנים היתה להם המון אנרגיה להתרוצץ בכל התחנה. אבל האוטובוס באמת איחר בהרבה, הוא נאבד לסקוטים המסכנים איפשהו, כך הם אמרו, אף אחד לא יודע איפה. כמעט 40 דקות אחרי זה הזדמן אוטובוס אחרי שאני יכולתי לקחת.. הם עדיין היו התחנה.

בסה”כ, לא רע בשביל שעה\שעתיים באינברנס.

אנשים טובים באמצע הדרך – ללוך נס – פורט אוגוסטוס, סקוטלנד

היום קצת יותר תקשרתי. קצת. לא הרבה. באתי להיות לבד והפכתי את זה למטרה בטיול הזה. אבל את רוב הלבד כבר מיציתי, ועכשיו אני זורם. אני. זורם. ז-ו-ר-ם. שמעתם?

והיום אנשים זרמנו איתי. זה התחיל במלצרית ששלחה אותי לנהר (תקראו, באמת שזה יותר טוב ממה שזה נשמע), המשיך בנהג האוטובוס, שראה שאני יורד להוסטל בלוך נס, וחשב לעצמו, “הבחור הזה, נראה לי קצת לא קשור, וראיתי שם שלט שההוסטל מלא, כי הסתכלתי על ההוסטל במקום על הכביש, אבל אולי אני אברר איתו אם הוא שמר מקום?” כמובן שלא שמרתי, והנהג הציל לי כמה שעות של כאב ראש מבאס כי ההוסטל באמת תקוע בשום מקום. במקום זה הוא לקח אותי לצומת הבאה, ואמר לי עם מי לדבר. בעל החנות בפינה, שמוכר שטויות, אבל מבין הכל ויש לו את הלו"ז של האוטובוסים.

היה לו, ובכלל לא היה אכפת לא שאני לא קונה כלום. שאל אותי לאיזה כיוון אני ממשיך. כבר הבנתם את הסגנון שלי. אמרתי לאיפה שמענין. הוא שלח אותי לכאן, לפורט אוגוסטוס, שזו הזדמנות לשבת ליך לוך נס, לשתות בירה ווויסקי מצויין (12 שנים, לוך נס – זה השם – אבל הוא לא מזוקק כאן, דאגו לספר לי), ולשחק באינטרנט.

היתה לי כמעט שעה לסגור, פגשתי מטיילת אחרת, שחוץ מאשר שרמזה לי שאני עומד בצד הלא נכון של הכביש (הצלה מספר שתיים מזרים מוחלטים היום), גם סיפרה לי על סיבוב קטן של חצי שעה שאפשר לעשות באיזור. דווקא היה יפה, מפלים וכאלה שזורמים ללוך של נסי, שעדיין לא באה להגיד שלום. מפלצת.

הגעתי לכפר הבא, מה זה כפר. כפרון. כרגיל. נכנס למודיעין, רצף שאלות שכבר קבוע לי בראש. שמתי לב שהמבטא שלי מתחיל להיות סקוטי. מצחיק. הרצף, בכל מקרה, הוא כזה. “יש כאן מקום לישון? כן? יופי. יש כאן מה לעשות? כן? יופי. ואיפה רצים?”. אם התשובות מספקות אני נשאר.

היו תשובות מספקות. אבל הרבה הרבה הסתובביות עד שמצאתי מקום – איזה הוסטל חדש שנפתח, קצת רחוק מהכפר, אבל בגלל שאיו שם הרבה אנשים עדיין, לקחתי חדר זוגי לבד.. וזה יצא ממש זול. הבחור בהכניס אותי רוכב אופניים ומיד סידר אותי באיפה לרוץ, מה שווה, ולאיפה להמשיך מחר.. נראה לי שאדנבורו תצטרך להמתין לסיבוב הבא..

וקצת נוף ללוך נס לא יכול להזיק:

יום שני – יום הבנק בסקוטלנד – AVIEMORE

היום בבוקר קרה לי דבר מוזר. לא הייתם מוכנים לזה, נכון? מוזר? לי? בסקוטלנד? ועוד בטיול הזה?! אבל כן, קרה דבר מוזר אפילו יותר.

יצאתי לרוץ מוקדם בבוקר, ב9:30 יש לי אוטובוס לכיוון SPEYSIDE. החלטתי לרוץ לכיוון הLOCH (אגם) הקרוב, דרך כמה סינגלים שמישהו הראה לי שקיימים באיזור. די מהר מצאתי את הכיוון (וראיתי מסוק משטרה ממריא, די מרשים, הוא הסתיר את הכניסה לסינגל החרא הגדול) והתחלתי לרוץ ביער. היה מעולה.

המשכתי והמשכתי, לפה ולשם, כשאני מכיר את הכיוון הכללי, ורואה את ההרים המושלגים (סימן למזרח) מולי. הגעתי ללוך, צילמתי כמה תמונות בדרך, והמשכתי. מפה לשם, ראיתי איזה כפר עם דייג, וחשבתי לרוץ לכיוון. תכננתי לרוץ חצי שעה עד 40 דקות לכיוון אחד ואז לחזור, ואמנם כבר הייתי על ה45 דקות אבל חשבתי שעוד קצת לא יזיק, עוד רגע אסתובב.

אני מתקרב לשלט של איזור הדייג (לא חשבתי לדוג, אבל חשבתי שאם דגים כאן אז בטח יפה למדי), ופתאום משהו נראה לי מוכר.. מוכר מדי.. אני ממשיך עוד 50 מטר, ועוד קצת מוכר, מסתובב סביב הפינה.. והופה. קרחת היער שהמסוק המריא ממנה. הייתי 100 מטר מאיפה שהתחלתי, בערך, ובדיוק התכוונתי להסתובב ולרוץ… חזרה.. איכשהו בדרך הסתובבתי בלי לשים לב.

אז לפעמים נאבדים ולא מוצאים את הדרך חזרה, ולפעמים נאבדים וזה בדיוק מה שצריך כדי להגיע מהר. זה לקח לחיים זה.

אכזבת וויסקי קלה – Glenfiddich שמה

היום היה אמור להיות התחלתו של טיול הוויסקי, ולמה לא להתחיל אותו יפה יפה בוויסקי טרוויאלי אמנם, אבל שאני כל כך מחבב, הוויסקי שהתחיל בשבילי את התחביב הזה: .GlenFiddich

הנסיעה לכאן, בערך שעתיים שלוש מאבימור, דווקא היתה משעשעת. נהגת האוטובוס לא היתה באיזור מעולם ולא ידעה את הדרך. עצרנו כל כמה זמן לשאול לאיפה נוסעים מכאן.. עצרנו לכמה דקות ליד איזו טירה, ובסוף המשכנו. האמת שטעינו בדרך אבל בסוף איכשהו הכל הסתדר. למזלה של הנהגת, היננו רק שלושה אנשים באוטובוס וכולנו לאותו מקום, אחרת מי יודע כמה תחנות פיספסנו בדרך (וכמה אנשים עדיין שם, מחכים).

המזקקה עצמה גדולה ומרשימה, משולטת ויפה. נכנסים ומגיעים לחנות, קודם כל. התחלה טובה.. אלא.. שאין טעימות. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מחפש וויסקי חינם (אני כן), אבל מכיוון שאני מוגבל בבקבוק אחד (ואני עומד לרמות עם שניים, אבל עדיין) של אלכוהול שאפשר להביא לארץ, אני מאוד זהיר במה לקנות.. אם בדרך אני אצטרך לטעום כמה דברים שאני אוהב פחות, זה המחיר שיהיה עלי לשלם.

אז הם לא נותנים לטעום, אבל אם אני אלך למרכז המבקרים, יש טיול שבסופו יש טעימה. טוב. אני הולך לשם. הכניסה מאוד מרשימה, וכל ההסטוריה של המשפחה נמצאת שם, מי נלחם איפה ולמה, איך קראו לסבא ואיך הבן נראה. יופי. הלכתי לבית קפה, לראות אם שם הטעימות. אין. אפילו לא בכסף (לא אכפת לי לשלם קצת אבל לשתות ממבחר שונה של וויסקי). הם שוב הפנו אותי לסיור, ואמרו שכדאי לי לנסות את סיור ה”מיני” שהוא בעיקרו, ללכת לטעום כבר.

הבחורה בסיורים לא יודעת מסיור המיני. יש לה רק סיור של שעה (!) שבסופו טועמים מהגלן פידיך 12. אתם בטח צוחקים עלי. את ה12 לא הייתי אפילו טורח לטעום גם בחינם. זה מוכר, ולא משרת את המטרה. באמת שלא באתי כרגע לשתות וויסקי חינם, שכנראה שככה הם מתיחסים לטעימות, אלא להתנסות.

בקיצור, קצת נגעלתי מהמסחריות של המקום. כל כך שונה מTOMATIN שהייתי בו לפני יומיים. אפילו ברמת המסחר זו טעות חמורה – הם בקלות היו יכולים להרוויח יותר אם היו מוכרים לי טעימה רצינית, במיוחד אם הייתי ממשיך לבקבוק אח”כ. אבל מי אני שאדריך את החבר’ה האלה במכירות. נו טוף. רציתי פשוט לצאת משם.

המזקקה נמצאת בכפר קטן בשם DUFFTOWN. עיר נחמדה ויפה, עם הרבה חנויות וויסקי ושתי מזקקות פרטיות שלא פתוחות לציבור. טעמתי שם וויסקי מקומי מעולה, שמאוד הזכיר לי לגוולין 16 שאני אוהב. אפילו לא היה יקר, אבל אני לא רוצה משהו דומה לדבר אחר שכבר יש לי, מה הרעיון כאן? חבל.

מבירור קצת עם המודיעין המקומי התברר לי שאם לא אהבתי את המזקקה המקומית, אין לי מה לעשות ברוב הסביבה הזו – יש עוד 3-4 מזקקות די דומות באופיין, ואלו שלא – אי אפשר ממש להגיע אליהן באוטובוס. יש אחת לא רחוקה אבל כדאי לי לקצר מרחקים ולהגיע קודם כל לABERLOUR, ומשם יהיה יותר קרוב. נסעתי, בדקתי שיש בית קפה עם WIFI, שיש מקום לרוץ, ולקחתי חדר ללילה.

חזרתי לבית הקפה שבאמת נראה מקסים.. אבל WIFI לא היה בו. “דווקא יש לנו BROADBAND”, מנהלת המשמרת\בעלת הבית מתנצלת, “וחשבתי שיש WIFI, אבל אין”. מה הקשר לעזאזל, איפה הם חיים הסקוטים האלה. לא נורא. אני מקווה שהכוון לשביל שאפשר לרוץ בו לא היה דמיוני. נראה מחר.

מבחינת תכנון, מה שראיתי היום הוציא לי את הרצון לראות מזקקות. אם הגדולות מוציאות את החשק ואל הקטנות אי אפשר להגיע או שהן סגורות למבקרים, עדיף פשוט להכנס לחנות וויסקי, לטעום מה שרוצים (בחנויות נותנים לטעום, ויש הרבה מאוד מבחר. המחיר קצת יקר יותר, 2-3 פאונד לרוב), ולקנות. אם זה רק חצי מענין, אפשר להשיג בקבוקים קטנים לפעמים. אז נראה לי שאני משנה כיוון, ומנסה להגיע לFORT WILLIAMS, בצד השני של סקוטלנד, איפה שיש רכיבות טובות ועוד קצת וויסקי. כבר יום שני היום, ואם אני אצליח להגיע מחר בשעה נורמאלית.. יהיה לי את יום שלישי ורביעי, ואז חזרה ביום חמישי כמעט ישר לשדה התעופה. אופציה שנייה היא להמשיך כאן בסביבה, ולחזור לאדינבורו ביום רביעי, לראות קצת את העיר. אני עוד אחשוב על זה.

(הפוסט הזה, דרך אגב, הוא הפוסט המאה שלי בבלוג עובד כדי לחיות.. מזל טוב!)