קטגוריה: מחשבות רנדומליות

יום ההולדת שלי התחיל מושלם – יורד מהקומה העליונה (אמרו לי לחכות עד אישור, אל דאגה לא ישנתי), לקבלה (בנוסף לעוגה, נרות, בלונים ושירה) של הרבה חיבוקים ואהבה ובעיקר ברכות. מי שמכיר אותי יודע שאת זה אני הכי אוהב, וזה הכי חשוב לי. לא אכנס לברכות עצמן, הן היו מצחיקות ויפות וגם גסות, אז עדיף שישארו בחיק המשפחה, אבל הופתעתי לכמות היצירה והאומנות שנכנסו שם.

שעתיים לאחר מכן יצאתי לרוץ, ובריצת יום הולדת כמו שריצות יום הולדת צריכות להיות, חשבתי הרבה. עשבתי בעיקר על כמה שאני מעריך יצירתיות וכתיבה.. וכמה אהבתי לכתוב. לפעמים גם בא לי, אבל אין לי ממש איפה. פעם היו לי – בלוגים, אתרים.. והכל הלך למעמקי האינטרנט בזמן שהקמתי את ברינגג, ושכחתי לשלם לשירות שמחזיק אותם. לא רק שמחקו – גם לא היו גיבויים. החלטתי לטפל בזה.

הטיפול לא אידיאלי – הכל ידני, חסר חומר, חלק מהתמונות לא שם והקישורים לא כולם עובדים, קישורים פנימיים הלכו לגמרי ואני לא יכול לתקן אלפי קישורים ידנית.. אבל הרוב, העיקר – עדיין נמצא. החלטתי להחזיר שלושה אתרים: שני הבלוגים שלי (הבלוג הזה, על החיים והמחשבות, ומריץ את החיים, בלוג הספורט שלי) את אתר מרחקים האהוב. עניין אותי גם מה אמצא שם. את הדומיינים שרציתי כבר קניתי מזמן (מרחקים היה שלי, את הבלוג הפרטי שלי שיניתי מlior.sion.co.il לliorsion.com כי אני בין לאומי, ואת מריץ את החיים העברתי מsion.co.il/life לrunninglife.co.il) – אין ספק שהשנים שינו את הגישה שלי בהשקעה הכלכלית בדומיינים 🙂

אירע הדבר ובתקופה האחרונה התעסקתי הרבה באמאזון, אז הרגשתי נוח לפתוח את האתרים שם – יחסית זול, אם לא הזול ביותר, וחופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה. קצת יותר מקשה על ההקמה והשידרוגים, אבל נסתדר.

מה שמצאתי בעיקר מצא חו בעיני – לא רק המון תוכן (כמה מאות טובות של פוסטים) בין השנים 2007 ל2013, אלא גם סוג אחר של תוכן, מעולם אחר – עדכונים של שתי שורות כפוסט (מה שהיום הייתי משתמש בטוויטר או סטטוס כזה או אחר), הסבר על מסלול רכיבה (מה שהיום סטראבה עושה) ועוד כל מיני דברים כאלה שבהסתכלות היום מפדחים למדי – החלטתי להשאיר את זה – יותר מזה – זה מה שיפה לדעתי בהיסטוריה כזו ארוכה.

אז הכל שם, מוכן בשבילי, לא יודע אם אפרסם ואם כן איפה, אבל לפחות יש לי איפה לכתוב..

דווקא בעקבות שיחה מעניינת שהיתה לי עם דנה על ריצה, שמתי לב לנושא מענין בקשר למדבקות שאנחנו מקבלים בתחרויות, בהרשמה למועדונים וקבוצות. שימו לב לשלושת המדבקות הבאות:

שלושלת מדבקות שאין לכל אחד, שלושתן מדבקות שמי שבענין של ספורט יודע ומכיר – הראשונה היא של איגוד האופניים, השניה היא של איגוד הטריאתלון, השלישית של מי שרץ מרתון. שלושתן ברובן פירושו שעשיתם משהו מיוחד – מירוץ אופניים, טריאתלון או מרתון, משהו שרוב האנשים די גאים בכך שהם עשו, ובאופן כללי לרוב יהיו מוכנים לדבר על הנושא, במיוחד עם אנשים אחרים שנמצאים באותו המועדון (ואתם יכולים לסמוך עלי, בגלל שאני בשלושתם :)).

אז מה ההבדל בינהם? לכאורה משהו קטן. שני הראשונים הם סמלים, אבל השלישי מעורר איזו תחושת גאוה מיוחדת, איזו קירבה יתרה לאנשים אחרים בעלי אותה מדבקה. זה לא רק דנה ואני, שאלתי עוד מספר אנשים אחרים. המדבקה השלישית עובדת טוב יותר.

לדעתי הסיבה לכך פשוטה: היא מבליטה את המעשה עצמו, ולא את עצמה. איגודי האופניים לא מתמקדים ברכיבה או בטריאתלון, אלא באיגוד, ואילו ה42.2 הוא המרתון עצמו. כן, יש למעלה כתובת האתר, ויש את הסיסמה "memeber of the club", ואיכשהו הם רשמו 42.2 כסימן רשום, מי יודע איך, אבל הדבר הפשוט הזה, המספר שרק מי שעשה אותו מכיר (בניגוד לשתיים האחרות בהן כתוב שזה האיגוד), גורם לאיזו תחושה של שייכות למועדון אמיתי, משהו אחר, יותר מסתם דבר. זה לא מקרי שאת המדבקות האלה יותר אנשים מנסים להשיג, זה לא מקרה שאותן אני מחפש על חלונות של רכבים. זה מועדון שעושה לי את זה.

את המיתוג הזה אתם צריכים לחפש כשאתם בונים את הלוגו והסלוגן לאתר שלכם. משהו שמי שרואה מכיר, מבין, רוצה להיות חלק. לא ברור מדי שכולם מבינים, אבל לא מוזר ומסובך שרק מעטים מצליחים לקלוט. אם תמצאו את שביל הביניים, המשתמשים שלכם יגמלו לכם על כך – הם ירצו להיות שייכים.

טרי פרצ'ט הוא גאון, לדעתי, ומה שמענין – הוא הולך ומשתפר עם הזמן. כל ספר שלו שאני קורא מפתיע אותי – איך הוא מצליח שוב ושוב להוציא עוד משהו מענין ומצחיק על העולם שלנו.
בספר "שומרים, שומרים" (Guards! Guards), בניאום בסוף של הלורד וטינארי לקפטן וימס (אני לא מאמין שאנשים ממש הלכו והכניסו ערכים לדמויות האלה!), הוא מסביר מהם אנשים טובים, ומהם אנשים רעים בעולם. לדעתי הנאום כל כך טוב שרציתי לכתוב אותו כאן:

"אני מאמין שאתה מוצא את החיים בעיתיים משום שאתה חושב שיש אנשים טובים ואנשים רעים" אמר האיש. "אתה טועה, כמובן. יש, תמיד ובלבד, אנשים רעים, אבל חלקם נמצא בצדדים מנוגדים".

הוא נפנף בידו הגרומה לעבר העיר והתקדם את החלון.

"ים גדול וגועש של רוע", הוא אמר, כמעט בבעלות, "רדוד יותר במקומות מסוימים, ברור, אבל עמוק, או, כל כך עמוק באחרים. אבל אנשים כמוך מרכיבים רפסודות קטנות של חוקים וכוונות טובות באופן כללי ואומרים, זה ההיפך, זה ינצח בסוף. מדהים!" הוא חבט בוימס בחביבות על גבו.

"כאן", הוא אומר, "יש אנשים שילכו אחרי כל דרקון, יעבדו כל אל, יתעלמו מכל חוסר צדק. הכל מתוך איזה מנהג, רוע יום יומי. לא המרשעות הגבוהה של החוטאים הגדולים, אלא היצור ההמוני של רוע בנשמה. חטא, אפשר לומר, ללא מקוריות. הם מקבלים רוע לא בגלל שהם אומרים כן, אלא מכיוון שהם לא אומרים לא. אני מתנצל אם זה פוגע בך," הוא הוסיף, מלטף את הקפטן על הכתף, "אך אתם ממש זקוקים לנו."

"באמת, אדוני?" אמר וימס בשקט.

"או, כן. אנחנו היחידים שיודעים איך לגרום לדברים לעבוד. אתה מבין, הדבר היחידי שאנשים טובים יודעים לעשות זה להפטר מאנשים רעים. ואתם טובים בזה, אני מסכים איתך. אבל הבעיה היא שזה הדבר היחידי שאתם טובים בו. יום אחד מצלצלים בפעמונים ומפילים את השליט הרשע, ויום למחרת כולם יושבים ומתלוננים מאז שהשליט הרשע עזב אף אחד לא מוציא את הזבל, כיוון שהאנשים הרעים יודעים לתכנן. זה חלק מהדרישות, אפשר לומר. לכל שליט רשע יש תוכנית לשלוט בעולם. לאנשים הטובים פשוט אין את הכשרון הזה."

זה מהנאומים שגורמים לי לחשוב, "אמממ."

ש ימים כאלה, במיוחד כשהחורף מתחיל.. קשה לקום מהפוך, לצאת לרכיבה, להתחיל את היום.
יש ימים כאלה, אפילו קשים יותר, כשזה ביום ראשון, שמתגנב אליך בהפתעה,
מתי ולאיפה נעלם כל סוף השבוע? לרגע אתה לא מבין.
לא כל כך טוב להתעורר בהפתעה בבוקר. כשקר.
תודה לכל מי שהמציא את האספרסו.

הבעיה שלי עם אלוהים היא לא הקיום שלו

קטונתי לדעת את קיום האל, על כל התסבוכות שבענין

קיים, לא קיים, זכר או נקבה,

באמת שאני לא יודע.

הבעיה שלי עם אלוהים היא גם לא המאמינים שלו

שלקחו את התורה, ומשכו ושינו והאריכו והרסו

הפכו אותה למוט שליטה, לשיטה, למקור הכח שלהם

יש לי בעיה איתם, אבל לא איתו

זו לא אשמתו

הבעיה שלי עם אלוהים היא גם לא מה שהוא עושה

או לא עושה

על הכדור הזה, עם החיים האלה,

את מי הוא בוחר להרוג או לקחת, ואת מי להשאיר

אם יש סיבה או אין, זה לא ענייני, אני לא מבין.

הבעיה שלי עם אלוהים היא שאני לא קולט,

שאם הוא הוא שם באמת, ואם הוא כל כך חזק,

כל יכול, כל יודע, כל דבר בעצם,

אז למה הוא מכריח אותי להאמין, למה הוא מכריח אותי לקיים את חוקיו,

זה פשוט לא מובן לי

התנהגות של פושע אלים, כמעט, שרק עקב כוחו מכריח אותי לעשות את רצונו

זו הבעיה שלי עם אלוהים.