קטגוריה: אינטרנט

דיסקליימר: אני מאמין שאנשים צריכים להיות אחראיים לעצמם. אני לא מאמין גדול ב"תעזרו לי, תדאגו לי". אני שומר כסף בצד לשעת צרה, אני מבטח את עצמי מכל כיוון. זה נכון בהתנהלות האישית שלי, וזה נכון בדרך בה אני מתנהל באינטרנט. אין לי בעיה עם בקשות לעזרה, אני גם אוהב לעזור כשאפשר, יש לי בעיה מסויימת עם דרישה לעזרה. יש לי בעיה עם תרבות המגיע לי.

מבחינתי, הדיון שהיה לי עם מורן על הונאת הפישינג בניוזגיק סבב על העובדה הזו. הדרישה באינטרנט של משתמשים שיגנו עליהם, שיאבטחו אותם ושאף אחד לא יפגע בהם היא דרישה ילדותית ומסוכנת לדעתי, ואחד הסממנים לכך הוא היעד לדרישה הזו: כולם. כשמורן רוצה שיגנו עליה מפישינג היא דורשת את ההגנה מהדפדפן שלה, מחברת האינטרנט שלה, מרשויות החוק, מהאתר שאליו היא גולשת. כולם אחראיים על בטחון הגולש. כולם מלבד הגולש עצמו.

הבעיה המוסרית עם התביעה הזו היא הדבר האמיתי שמפריע לי. מדוע אנשים חושבים שאחרים חייבים להגן עליהם וכל מה שהם צריכים לעשות זה להנות? או בעצם העובדה שהם משתמשים (חינם, דרך אגב) בשירות מסויים, הוא חייב להגן עליהם? והגרוע מכל, מאיפה באה הדרישה והטענה ש"המשתמש הסופי צריך לסמוך על כל הגורמים בדרך, אם זה הדפדפן או השירות אליו הוא מחובר שיצליחו לחסום הונאות מסוג זה"? מדוע המשתמש חייב לסמוך על כל אותם גופים ומדוע הם חייבים להגן עליו, לאחר שהם נותנים שירות מסויים בחינם, ולא הוא עצמו?

ברמקול ובמיתמית, שהם אתרים פעילים מאוד בתחום הביקורות, יש לנו לפעמים דיונים כאלה עם המשתמשים. שם אפשר לראות דיעות רבות ושונות וגישות שונות של משתמשים פעילים מאוד בתחום – חלקם עם היסטורית אינטרנט וחלקם ללא, חלקם עם מה שאני מגדיר חושים בריאים וחלקם תמימים. אחד המשפטים שתמיד "נזרק בפני" הוא שאי אפשר לסמוך על האתר ב100%. כתבתי נזרק בפני במרכאות משום שלא ברור לי למה אנשים מלחתחילה חושבים שעל כל אתר כלשהו, על כל משתמש כלשהו באינטרנט (כמו שעל כל אדם שפוגשים ברחוב) חושבים שאפשר לסמוך ב100%. אתר שנותן שירות טוב (כמו רמקול) מאפשר למשתמשים שלו להבין על מי אפשר לסמוך (כתבתי קצת על זה בבנית חוויה סוציאלית באתר), וכן פועל בעזרת אמצעים טכנולוגיים (דירוג איכותי ואמין), אנושיים ובעזרת המשתמשים והקהילה, לשיפור האמינות והadded value של השירות כשירות תומך החלטה – אבל באף שלב לא כדאי לסמוך עליו ב100%.

אני מאמין שרשתות חברתיות הצליחו ומצליחות באינטרנט משום שהן מתרגמות משהו אמיתי ונצרך מהעולם הפיזי לעולם הדיגיטלי. בפייסבוק זה המעגל החברתי שלנו, בטוויטר שיחה קהילתית, ברמקול חוות דעת של חברים. אבטחה ואמינות לא שונות מהעולם האמיתי – כמו שלא נכניס מישהו זר הביתה, כמו שלא ניתן 1000 ש"ח לזר על סמך הבטחה שמחר אולי הוא יתן לנו משהו בעד, כמו שנדע שיש הבדל בין חבר טוב וחבר שאנחנו סומכים על ההמלצה הקולנועית שלו, וכמו שלא נעביר במטוס מתנה שלא אנחנו ארזנו – בדיוק באותו אופן לא כדאי ללחוץ על לינק שלא ברור מי שלח, לא להוריד תוכנות שלא ברור מי ה"אבא" שלהן, ולא נלחץ על קישורים, כפתורי אישור וכל מיני דברים בלי שנבין למה צריך ומה זה עושה.

הבעיה הטכנית עם התביעה הזו חשוב לציין שהתביעה הזו גם כמעט לא אפשרית ולא הגיונית טכנית. שירותים טובים ומוצלחים מותקפים כל הזמן, בדרכים שונות ובשיטות שהולכות ונהיות מתוחכמות. השירות תמיד יהיה אחרי בנסיון הגנה, וזו עובדה בשטח. גם המליונים שמושקעים באבטחת מוצרים ברי קיימה בנסיון שלא יפרצו (xbox, אייפון וכו) – סופם להכשל. וגם אם לא יכשלו – תמיד אחת השיטות הטובות ביותר לפרוץ היא הנדסה אנושית – לגרום למשתמש ללחוץ או להוריד משהו שהוא לא היה אמור לעשות – וקשה עד בלתי אפשרי להגן על משתמשים מפני עצמם. עדיף להסביר את זה.

אז מה עושים? מסבירים, מחנכים, ומלמדים משתמשים איך להגן על עצמם – בדיוק כמו בעולם האמיתי. כמו ילדים, רק שכאן הלמידה, באינטרנט כמו באינטרנט, היא אינסופית – למרות שהעקרונות הדיברתי עליהם למעלה הם הבסיסיים ביותר ולא משתנים יותר מדי. לא תובעים הגנה "מלמעלה" – משום שעצם התביעה הזו היא הסרת אחריות מהמשתמש עצמו. פסיכולוגית, כשמישהו חושב שמגינים עליו הוא מגן פחות על עצמו. אז די. אחריות היא שם המשחק.

עומר, שאת דעתו אני מעריך מאוד, כותב בחורים ברשת על האנטי חברתיות ברשתות חברתיות – אבל אני מחפש בפוסט הוכחות למשהו שלא ממש ראיתי בעצמי, ולדעתי עומר נופל במלכודת הרשת החברתית הקטנה – אותה רשת חברתית מקסימלית המוגבלת ע"י המוח שלנו, שגודלה הוא בערך 150 קשרים – שבה עומר רואה משהו שנראה לו כמו טרנד כללי אך הוא אינו כזה, ואני אנסה להסביר מדוע.

עומר כותב שכפתור הlike התווסף בפברואר 2009, למרות שנראה לי שהוא הצטרף לפני, לא הצלחתי למצא הוכחה – אבל הרעיון של "אהבתי" לא חדש ברשת וברשתות חברתיות אחרות – עומר קורא לזה "חברתיות", אני קורא לזה הנעה לפעולה – המטרה זהה – הכוונה למשתמשים ועידודם לכתוב או לתרום עוד (מקבל הlike רוצה עוד כאלה, נותן הlike ירצה כאלה בהמשך, ובעזרת הlike ההודעה המקורית מתפרסמת לכל החברים של הנותן, וכו) – מנגנון דומה לכוכבים של הקפה, הצבעות לחוות דעת ברמקול וכו.

הטענה שיש "יותר ויותר קולות הקוראים ליצור כפתור נוסף – ‘Dislike’ ("שנאתי")." היא זו שהקפיצה אותי – אני לא שמתי לב לטענה הזו חוץ מאשר תוסף פיירפוקס שמאפשר זאת, עומר לא הוסיף מאיפה המקורות שלו – ורוב הפוסט מבוסס על הטענה הזו. כפתור dislike הוא סוג של בקשה שמתשמשים מסויימים מבקשים תמיד, גם אצלנו, אבל כמעט אף פעם לא מקבלים, חוץ מאשר במקומות דמויי digg שבהם ההצבעות והתוכן הם יחסיים בטבעם – יש תוכן "טוב" יותר ופחות אבסולוטית. בstack overflow כתבו פוסט שלם על downvoting והמשמעויות שלה – והציגו אפשרות נוספת – מנגנון "לא אהבתי" כחלק מהמשחק הכללי, ז"א מנגנון שקשור לניקוד ולהתקדמות במשחק, במקרה שלהם, מנגנון שעולה גם למי שמצביע נגד ובכך לא מעודד הצבעת downvote – אך אני מסכים עם עומר – פייסבוק אינה משחק ואינה מנגנון חדשות השוואתי כגון דיג, וכפתור כזה לא יוסיף אלא יגרע.

כשעומר כותב ש"הרבה יותר קל להיות אנטי חברתי ברשת" אני מסכים באופן חלקי ביותר – במיוחד בפייסבוק שבה הפרופיל והשם אמיתיים. ישנם עדיין אנשים שפועלים בצורה שונה ברשת מאשר בחיים האמיתיים, אני רואה את זה בעיקר בפורומים כגון תפוז, אבל ברוב הפעמים הדבר נובע מחוסר הבנה בשימוש במדיום האינטרנטי ולא כי "קל יותר להיות רשע". אני מוצא שעם הזמן אנשים פועלים ברשות חברתיות בדיוק באותו אופן סוציאלי שבו הם פועלים בכל מקום אחר – רק עם יותר דאגה ואחריות – משתי סיבות פשוטות – הם יודעים שכל תהליך ניתן לעיקוב (אי אפשר להגיד "לא אמרתי", "לא התכוונתי" וכו) – וכן בגלל שיש יותר זמן לחשוב ולתקן, ויותר קל "לספור עד 10".

ההצעה להשתמש ב"הסתר" במקום dislike נובעת מחוסר הבנה של המשמעויות לדעתי. כתבתי למעלה מהי המטרה של dislike ואיפה הוא מתאים – במשחק או במנגנון השוואתי – ואילו "הסתר" משמעותו גבוהה בstream (או כפי שפייסבוק קוראת לו, feed) שבו יש תכנים מסויימים או אנשים מסויימים שאיננו חפצים לראותם כלל – רמקול וטוויטר תומכים בזה ברמת המשתמש, פייסבוק ברמת הפיד וסוג הפיד או סוג האפליקציה (וכמובן, ברמת המשתמש אם לא רוצים להיות חברים) – הסיבה להבדל הוא פלטפורמת קהל רחב של טוויטר ורמקול – בה יש ערך ברור לקליטה של נתונים מהרבה אנשים – נגד פלטפורמת קהל נבחר (חברים) של פייסבוק שבה הבחירה ברשת הרבה יותר אקסלוסיבית.

אני מקווה שההסבר הזה מספק מדוע אני חושב שעומר החטיא בפוסט שלו – ההבדל בין פייסבוק וטוויטר נעוץ עמוק במאפיני הרשתות ולא בפיצ'ר "החבאה" זה או אחר. טוויטר אינה "מפגרת בהרבה" אחרי פייסבוק – היא פשוט שונה. ברשת שבה אין אישור על חברים אין צורך במנגנוני פרטיות נרחבים – הקשרים פחות חזקים ופחות ברורים, ובשורה התחתונה קשה למשתמש לדעת שהפסקת לעקוב אחריו – גם ה"פגיעה" פחות אישית.

על פלטפורמות לחשוב היטב לפני הבחירה בחברים ובין הבחירה בעוקבים – אני אסביר על כך בפוסט עתידי – וזו אחת ההחלטות החשובות ביותר במערכת שתגרום לרצף החלטות אחרות להיות ברורות יותר – בין השאר, כיצד משתמשים מתיחסים זה לזה, מהם מאפיינים חברתיים ומהם מאפיינים אנטי חברתיים, מהות ה"ספאם" ואיכות התקשורת

אני חושב שתמיד, אבל תמיד, עיקום מדיה

אני לא כל כך בטוח שהשד נורא כל כך. לא שאין לי בעיות עם כמה מהעקרונות והשיטות, יש לי, אבל אני רואה גם כמה צדדים מעניינים בתחרות הזו ומסוקרן לראות אם מישהו ירים את הכפפה ויעשה את זה כמו שאפשר לעשות את זה.

התחרות מוגדרת באתר כך:

והמטרה הראשונה: להקים דף פייסבוקי לעצמכם לפי תנאי התחרות ולהגיע למספר העוקבים הרב ביותר. גל לא אוהב את זה. הוא טוען נגד התחרות שאסור להתיחס ל"ספירת גולגלות כאל סממן הצלחה ברשתות חברתיות". אני מסכים עם גל באופן כללי אבל חושב שכאן יש יוצא דופן: עצם העובדה שהתחרות מתחילה יחד, מול כל העולם בתנאים פתוחים וברורים, דווקא אפשר למדוד את היכולת החברתית שלך לפי מספר האנשים, בדיוק כמו שיחצן מביא הרבה אנשים למסיבה – ההבדל היחידי הוא שעל גלובס היה להיות מאוד ברורים שהם נגד עוקבים פיקטיביים, שהפיקטיביים לא יספרו ושעידוד מעקב פיקטיבי יפסול אנשים מהתחרות. נכון, תהחיל השיפוט הופך להיות קשה הרבה יותר – אך העובדה שהתחרות פתוחה וכולם רואים מי עוקב אחרי מי – אפשר להעזר בקהל כדי לפתור את זה.

גל גם טוען ש"אין דרך אחת להבין מדיה חברתית והדרך שבה מציעה “גלובס” “להוכיח את זה” אינה הנכונה". שוב אני מסכים חלקית. באף תחרות הדרך להחלטה אינה אבסולוטית וחפה משגיאות. האם המנצח באולימפיאדה או באליפות העולם הוא בכל מצב ובכל יום נתון האיש הכי טוב בעולם באותו מקצוע? לא בטוח. אולי מתחרה טוב ממנו בדיוק נפצע, או לא השיג מימון, או החליק יום לפני באמבטיה. יש ימים רעים טובים בכל דבר – ואין דרך להבין ולהשוות בכל תחום בצורה "נכונה" אבסולוטית – יש נכונה מספיק. אני חושב שתחרות עם התחלה וסיום, שלא מסתמכת על שיחות עבר או פרוייקטים שקשה לאמוד את ההשפעה של אדם יחיד עליהם, היא רעיון טוב למדידית "אלופים".

האם התחרות של גלובס חפה מבעיות? ברור שלא. הייתי חושב שלפני תחרות כזו תהיה שיחה קלה עם כמה מובילי דעת בקשר לטיב התחרות, זו חלק ממהות המדיה החברתית, אז למה שתחרות לא תלווה בשיחה? יש גם סיכון רב שמתחרים ימלאו את הפידים שלנו בספאם לרוב. אני לא בטוח שהשימוש בדפי fan של פייסבוק מתאים לתנאי השימוש, אבל בטוח שהם לא מתאימים לכוונת המשורר – ואני חושב שתמיד, אבל תמיד, עיקום מדיה חברתית לצורך קמפיין או תחרות היא דרך בטוחה להראות שאתה לא מבין מדיה חברתית. הייתי רוצה לראות יותר השגחה על אנטי ספאם, אנטי פייקים (fake), ושימוש נכון והוגן יותר במדיה.. גם הייתי שמח אילו התגייסו עבור מטרה מסויימת, או הגדירו מספר מטרות שאפשר היה לעבוד בשבילן.

אבל מעבר לכל, מוצאת חן בעיני התחרות הזו בגלל האפשרות לראות יצירתיות. יעל בארי כתבה לי שהקמפיין לאסוף עוקבים רדוד ללא מטרה או ערך מוסף – ואני חושב שכאן בדיוק טמונה היכולת ליצירתיות על. אם אנשים כמו אפי יחליטו לדחוף מישהו לנצחון, אולי אפילו מישהו פיקטיבי, האם בעצם העשייה הזו הם אינם אלופי המדיה? אם איש שיווק מדיה יחליט, לא רק לתרום את הזכיה, אלא למנף את הקמפיין כדי להעביר מסר, להפוך את הדף שלו (או שלה) לקמפיין חינוכי לדוגמא, אז למה לא? לא חייב להיות כאן ספאם – אנשים יכולים לקחת את התחרות הזו ולא להפוך אותה למען עצמם – אלא להראות איך הם יכולים, כאנשי מקצוע, לגרום לטרנד, לשיחה, לרעיון לעבור כמו אש במדיה החברתית. מכיוון שכולם מתחילים באותו המקום – יש כאן תחרות מענינת.

חבל לי על העליהום שעשו על הקמפיין הזה. יש לו פוטנציאל להיות משהו מאוד הרסני ומבאס אבל גם אפשרות שיצא משהו יפה ומרענן. אני תמיד מקווה למשהו מחדש. חסר לנו.

העדכון האחרון של טוויטר (כתבה בטקרנצ') שמדבר על שינוי מנגנון הסטוסים החיים למנגנון התראות (שלבי ניסוי כרגע) מזכיר לי דיונים ארוכים על מהות עידכוני הפיד ברשתות חברתיות שעשיתי בזמן תכנון כמה אתרים חברתיים בעלי פיד. בפוסט אני מסתכל מנקודת מבט המיועדת למנהל מוצר של אתר אינטרנט ומנסה לנתח איזה אפשרויות פיד קיימות ובמה כדאי לבחור, מתי.

אני יוצא מכמה הנחות בסיס שאני לא מתיחס אליהן בפוסט עצמו: יש אתר, בחרתם שיהיה בו פיד, ולמרות שלא כתבתי על הפיד עצמו עדיין, המטרה בפיד באתר היא להראות דינמיות ותנועה, להחזיר אנשים שוב ושוב לאתר, להציף תוכן וולגרום לפעולות מסויימות.

בהנחה שאכן בחרתם להשתמש בפיד באתר שלכם, אני מאמין שאפשר לחלק את עידכוני הפיד לשלושה שלבים, לפי התקדמות האתר: פיד איטי, פיד פעיל ופיד מהיר מאוד. כדי לסבך קצת יותר את העניינים קיימים גם כמה סוגי פידים: פיד כללי לאתר (נשתמש בו למשתמשים לא רשומים בלי גרף סוציאלי או אם הפיד הסוציאלי איטי מדי), פיד חברים או נעקבים ופיד דברים מעניינים שמציף תוכן חשוב למשתמשים או לבעלי האתר. כיצד לבחור בסוג הפיד הנכון?

נגדיר קודם כל את האפשרויות:

פיד איטי: פיד מוגדר איטי אם בכל פעם שמשתמש נכנס הפיד לא השתנה משמעותית. הוא לא חייב להיות אחר בכל פעם אבל אם כל פעם שנכנסים הפיד נראה אותו דבר הסיבה לחזור פעמים רבות לאתר נעלמת, ומספר הביקורים החוזרים ירד. בהנחה שרוב האתרים אינם בין לאומיים לגמרי (לא כולנו פייסבוק) – אנחנו מסתכלים על 7 בבוקר עד 12 בלילה לערך, או 17 שעות פעילות. כדי שמשתמש יחזור לאתר פעם בשעה אפילו, על הפיד להתעדכן מעל 5 פעמים בשעה לפחות, או 90 עדכונים ביום. אני מאמין שפיד עדיין נחשב איטי ב10 עדכונים בשעה לפחות, ובגלל שיש עוד עידכונים בשעות הפחות פופולריות, אנחנו מדברים על בערך 200 עדכונים ביום – לפיד כללי (ראו למטה הגדרה של פיד כללי).

פיד בינוני: פיד מוגדר בינוני אם הוא משתנה הרבה, ובכל פעם שהמשתמש נכנס למערכת משהו אחר מוצג. הוא משדר דינמיות, אתר פעיל, או כל פעולה אחרת שבעל האתר מציף לפיד. הוא מניע לפעילות וגורם למשתמש לרצות לחזור ו"לא לפספס" את הפעילות. הכל כמובן בהנחה שהאתר מענין, אחרת הפעילות לא חשובה למשתמש. פיד בינוני מתעדכן גם אם חוזרים לאתר כל 10-20 דקות, ולכן למעשה פעיל לפחות פי 6 מהפיד האיטי – בערך 1200 עדכונים ביום לפיד כללי.

פיד מהיר: הפיד המהיר הוא פיד שעף ברוח הוריקן. גם אם המשתמש נמצא באתר כל כמה דקות הוא לא מצליח לקלוט ולקרא את כולו. המון מידע צף ורץ וכל הזמן קורים דברים. למרות שיש יתרונות לפיד כזה, משתמשים יקשרו לאתר, יפחדו להחמיץ ויחזרו יותר, הגבול בין פיד יעיל לפיד מתיש ומעצבן מתחיל להחצות כאן. הצפת המידע המסיבית, ההשקעה הנדרשת מהמשתמש והתסכול עלולים לגרום לתוצאה הפוכה ומשתמשים עייפים יתחילו לעזוב את האתר.

אחרי שהבנו את ההבדלים בין עומסי הפיד, נסתכל על התוכן. ישנם שלושה סוגים עיקרים: פיד כללי (כמו הפיד הראשי של טוויטר), פיד אישי (כמו הפיד האישי של טוויטר ומה שהיה הפיד של פרינדפיד, או פיד הlive של פייסבוק) והפיד שמציף תוכן (כמו הפיד החדשותי – news feed – של פייסבוק). נבדוק את ההבדלים בינהם ואז נמזג עם הקצבים שדיברנו עליהם למעלה.

פיד כללי: פיד ללא חלוקה או איפיון – פשוט מה קורה באתר. מתאים כמובן לאתרים בהם יש כניסה למשתמשים לא רשומים (לכן לפייסבוק אין בכלל אפשרות כזו) או שמסיבות כלשהן האפשרויות האחרות לא יעילות מספיק.

פיד אישי: פיד בו החלוקה מתבצעת לפי אפיון אישי כלשהו של המשתמש – הגרף החברתי (חברים או עוקבים), תחומי ענין, מיקום פיזי וכדומה.

פיד תוכן: פיד בו החלוקה מתבצעת לי אפיון האתר בצורה כלשהי – האתר מחליט איזה תוכן חשוב יותר להפיץ לפי פופולריות, ענין, מקום פיזי וכדומה ועדיפות ניתנת לתוכן כזה, כמובן עם איזה מימד של התישנות שהופכת תוכן לפחות רלוונטי.

אם נסתכל על שתי החלוקות (קצב הפיד וסוג התוכן) נראה שאנחנו יכולים להגיע למספר אפשרויות פיד שונות, לפי סוג האתר, העומס בו, גודל ורוחב הגרפים החברתיים ותחומי העניין וסוג הפעילות שהייתם רוצים לראות באתר שלכם. משמעות מהירות הפיד גם היא קצת מסתבכת והופכת תלויה ברוחב הגרפים החברתיים באתר שלכם – אם אנשים חברים של 4-5 אנשים באתר קשה יהיה ליצור גרף אישי טוב מספיק, וייתכן ששוה לעבור דינמית בין סוגי פידים לפי המהירות האישית של המשתמש – התלויה ברוחב הגרף שלו.

אם ניקח את המקרה של פייסבוק וטוויטר, היום יש שני סוגי פיד – חדשותי (תוכן) ואישי בפייסבוק וחדשותי (פיד כללי, כמעט לא בשימוש) ואישי בטוויטר, בשני האתרים קצב שינויי פיד גבוה לרוב (תלוי בגרף החברים, גודלו והיקפו) – העומס על המשתמש גבוה מאוד. כל שעה האתר משתנה לגמרי – ואם לא תחזרו לאתר כמה ימים הרבה דברים יתפספסו.

לשני האתרים האלה כבר אין את חובת ההוכחה לגבי הדינמיות שלהם – קשה לפספס אותה. גם הקריאה לפעולה מתוך הפיד גבוהה – התמונות והלינקים שחברים מוסיפים בשני האתרים גורמים לאחוזי הקלקה גבוהים יחסית. הרגשת השייכות, עקב הפיד האישי, גבוהה גם כן. במצב כזה שני האתרים עומדים בפני רצון להוריד את העומס מהחברים – ולכן פייסבוק עברה להתראות ולא עידכוני סטטוס חיים, ובטוויטר בודקים את האפשרות.

כשטוויטר עוד צריך היה להוכיח את עצמו כפלטפורמה חיה ודינמית, כשהגרפים החברתיים שבו היו צרים יותר ופעילים פחות, העידכונים היו חייבים להיות חיים – כדי להוכיח יכולת. עכשיו – נראה שהם עברו את הסף.

טוויטר ניצב מול בעיה נוספת – רוב קריאת הפידים שלו לא נעשית בכלל בשליטתו – אלא דרך תוכנות שולחן המשתמשות בapi. חוקי תוכנת השולחן (desktop) שונים במקצת ואני לא אגע בהן כרגע -אך אציין ששם העידכונים החיים הרבה יותר הגיוניים מאשר התראות בגלל יכולות שליפה, דיפדוף ואיחסון שונות לגמרי.

ברמקול הפיד בינוני בקצב, וכיום בחרנו בכל שלושת האפשרויות – כשהפיד הכללי הוא ברירת המחדל – משום שהגרפים החברתיים עדיין קטנים יחסית והתוכן המענין במיחד מוגבל ואיטי – תוצאה די צפויה מאתר שמתמחה בחוות דעת גולשים על עסקים שאינן נכתבות בכל יום ברוב המקרים – זאת אומרת שיכולנו לבחור בין פיד כללי בינוני או פיד אישי/תוכני איטי. מכיוון שעל רמקול עדיין להוכיח דינמיות ולגרום לפעולות משתמשים – פיד כללי נשמע הגיוני יותר. עם הגדילה בתנועה באתר אנחנו עוברים לאט לאט לפיד אישי, ובעתיד ייתכן שנשלב פיד תוכני המבוסס על מנגנוני ההמלצה המתוחכמים של רמקול.

אז מה יש לנו כאן? כדי לדעת איזה סוג פיד ואיזה סוג עידכונים אתם רוצים לאתר שלכם אתם צריכים להבין את התנועה, את המשתמשים ומה אתם רוצים להביע. גם אז, הפיד הוא מקום דינמי – הוא איזור השיחה הראשוני שלכם עם המשתמשים – וכשהרגלי התנועה באתר משתנים גם הפיד שלכם צריך להשתנות איתם.

שיווק סוציאלי, דרך הרשתות החברתיות שלנו – עובד. או אמור לעבוד בכל זאת. למה לא? ההמלצות הטובות ביותר הן אלו של החברים שלנו. ככל שהתחום הזה מתפתח, רמת השיווק עולה ויחד איתה רמת היכולת שלנו להתעלם ממנה, במעגל קסמים אין סופי.

אחת הבעיות הגדולות של המשווק ברשתות סוציאליות היא דווקא המעגל הקטן (יחסית) שהוא נמצא בו – או יכול לשלוט בו. אם ניקח את טוויטר ופייסבוק כדוגמא, המעגל החברתי מצומצם מאוד, לרוב כ200 עד 2000 חברים. כשאתה משווק לקבוצה כזו, לעיתים קרובות נראה שהשיווק עובד, הוא פעיל, והמוצר הסופי שלך פופולארי. אבל איך אפשר לבדוק אם הוא עובד באמת?

כמובן שיש סטטיסטיקות, ולפעמים, זה כל מה שחשוב. אם רוצים לפרסם משהו כללי שמיועד לכולם, המספרים הם כל מה שמשנים. אבל האמת – זה שיווק דור ישן. החוזק האמיתי של השיווק 2.0 הוא שיווק לאנשים הנכונים, ואז – מספרים בלבד לא מספיקים, לפחות לא המספרים הרגילים. אנחנו צריכים להבין שקהל היעד המדויק שלנו אהב אותנו, קרא את הפרסומת ואולי אפילו הקליק כדי לקנות משהו בסוף התהליך.

התחלתי לדבר על הפתרון לבעית הפרטיות ברשת בפוסט קודם והדיון שם לא הושלם אבל אין ספק שפתרונות הפרטיות (או חוסר הפתרונות) ישפיעו כאן – עד כמה יחשפו הרשתות החברתיות את הפרטים האלה עלינו כדי לעזור לשיווק להיות נכון יותר, וכתוצאה מזה – עד כמה פרטים נסכים לחשוף על עצמנו?

ועד אז? כמו בכל פעולת שיווק, צריך קודם כל להחליט מי הוא קהל היעד שלך. אחת הבעיות בקמפיין של מדינת ישראל, לדוגמא, היא שלמרות שהוא קמפיין הסברתי המיועד לקהל ניאטרלי (ז"א, לא קהל אוהד מראש, ומצד שני, כנראה גם לא קהל שונא) – הויראליות שלו בנויה על אהדה – הוא עובד בעיקר על קהל הבית וחברים שלהם (שהם, כנראה, גם קהל בית). אם יש אנשים שחלק מהקהל שלהם אינו אוהד, רוב הסיכויים שהם לא ירצו להשתתף באופן אוטומטי בקמפיין כזה (לדוגמא לשנות את הסטטוס שלהם בפייסבוק בתכיפות רבה), אלא אם החומר המוצג מענין במיוחד – משום שבעולם הסוציאלי פרסומות שכאלה אינן במקום – הן אינן מנומסות. הניג'וס צריך להיות יותר עדין, או שמטרתו צריכה להיות שונה.

קמפיין כזה ברשת חברתית צריך לעורר אהדה, סמפטיה, או הבנה. אי אפשר לעודד את זה ב150 אותיות, אפילו שיורים עלינו הרבה קאסאמים. צריך לפחות לאפשר ולהפנות למקומות שמסבירים יותר, וצריך לתת הרבה הסברים שונים, נקודות מבט, מדיה רחבה וכו'. צריך לעשות את זה בכמה שפות, ולתת הרבה הפניות מכמה שיותר מקומות. הסטטוסים שיוצאים צריכים לעורר ענין – שורה קבועה שסופרת לא מעוררת ענין, במיוחד שפייסבוק לא מראה אותה לפי הצפוי ולפי הזמן שהיא פורסמה. ז"א שהסטטוסים צריכים להיות משתנים – בתוכן, בשעה, באופי. איך אפשר ליצור כל כך הרבה תוכן אתם שואלים? על תוכן גולשים שמעתם?

אני בעד עבודה שיווקית, באמת. אני אפילו מעריך עבודה של שיווק ויראלי ברשת, אם הוא נעשה בצורה טובה. אני מאוד שמח שישראל לקחה צעד קדימה ויש לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה – בלוג של קונסוליית ישראל בניו יורק (שעושה עבודה מצויינת!), הבלוג שעוזר לנו לנצח (אבל עושה עבודת SEO לא טובה במיוחד), הערוץ של צה"ל ביוטיוב … וגם … אפליקצית פייסבוק וחשבונות טוויטר: סופר קסאמים והחשבון המצויין של קונסוליית ישראל.. אני עוד יכול להמשיך כמה זמן.

אז מה הבעיה שלי עם כל זה?

• המהירות שכל אלה צמחו – בנוסף על בעיית הSEO שאני עוד אדבר עליה – פשוט לא עובדת. היום אם אני רוצה לעזור, אני לא יודע למי לפנות. אם אני רוצה להתעדכן (ומשום מה לא רוצה את למהנט) אני לא יודע מי אמין, מי מקצועי, מי עומד מאחורי כל יוזמה. ואני בטח לא יודע אם כל אלה ישארו בסביבה אחר כך. בשביל חדשות, בשביל שיווק, בשביל מיתוג – צריך נוכחות. צריך להיות גזע עץ, ולא פטריה שאחרי הגשם.
• עומס הודעות – יש הבדל בין הרצון להפיץ והצורך להפציץ. אני מבין שיש כמה אנשים שעוסקים במלאכה, אבל כשכל אחד כותב את אותם דברים, (התקפה מצד אחד) ועוד מוסיפים שבעה משתמשים פיקטיביים שרק מודיעים את אותן הודעות (איגוף מימין), ומשלימים את המכה ע"י retweet (שבירת האויב) – הדבר היחידי שמשיגים הוא סלידה ורצון לנקות את הפיד הסוציאלי שלי. כי אין מה לעשות, זה פיד סוציאלי חברתי ולא חדשותי, ואם הייתי רוצה שהוא יהיה כזה הייתי נשאר בלמהנט (אם אני כבר כאן, אותו דבר על פידים פוליטיים..)
• עבודת SEO – מכל יצירת התוכן, המשתמשים, העידכונים, חלק מעבודת הרשת החשובה ביותר – SEO (כאן בעברית) – נשכחה. עם כל הכבוד לברנזה הקטנה שלנו, ושל החברים שלנו, כולם לטובתנו בכל מקרה. החוכמה היא להגיע לאחרים – לאלו שלא בטוחים, או לאלו שלא יודעים. הם יגיעו ע"י חיפוש בגוגל, ובשבילם אנחנו צריכים קידום אתרים. את האתר עזרו לנו לנצח ראיתי הרבה מאוד אנשים מאוד חזקים (ברמת אתרים וPR) מזכירים – למה לא לנצל את זה כמו שצריך?

ג'ון בורג קורא לזה המלחמה הסוציאלית הראשונה (דרך אגב, הוא אוסף שם רשימה אפילו יותר גדולה משלי של פעילות ברשת אם בא לכם לראות). אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שעושים את המלחמה על גבי הרשת הסוציאלית (שלי?). אני יודע מה יענו לי על זה – יש מלחמה בעולם האמיתי, ואנחנו משתמשים במה שאפשר כדי להלחם בחזרה. כל אותם אנשי המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמין בזה, יש דרך ויש דרך. ואני בטח לא אוהב אנשים שקשורים אלי ("חברים") שמנצלים את הקשרים שלי אליהם כדי להפיץ מידע שיווקי.