אתמול פרסמתי טוויט שדיבר על חזרה שלי מהכרמל אחרי ריצת בוקר. בשבילי זה היה עדכון סטטוס רגיל, משהו של בין לבין, תוכן רגיל, משהו שאני באופן כללי עושה לפחות פעם בשבוע, הרבה פעמים יותר, כבר שמונה שנים. שמונה שנים. עושה, מדבר על זה עם חברים, מספר סיפורים. ועכשיו מטווט.
אז למה אני כותב על זה פוסט?
בגלל התגובות. 4 אנשים שונים, תוך יום, לא קשורים זה לזה, בסיטואציות וסיבות שונות, דיברו איתי על הטוויט הזה. "אתה נוסע לצפון רק בשביל לרכוב", "רק בשביל לרוץ", "לעשות ספורט", "מטייל בבוקר בארץ" וכו וכו. כולם הופתעו, כולם נדהמו. גם אני – כיצד זה יכול להיות ששמונה שנים אני מדבר על זה ולא מקבל אפילו תגובה מופתעת אחת, ופתאום בבת אחת ארבע?
זה, גבירותי ורבותי, טוויטר. משפטים קצרים, מסר, הפצה והקשבה.
המסר שלי פשוט יותר – בדיוק מה עשיתי. אני כותב ושולח.
ההפצה מידית ורחבה – כל החברים שלי (הדיגיטליים) רואים את זה, חלקם קוראים את זה. הרבה יותר מאשר אלו שאמרתי להם פנים אל פנים.
ההקשבה מטורפת – החברים שלי קוראים את הטוויט בזמנם שלהם, מתי שהם בחרו ומתי שהם רוצים ומוכנים להקשיב, לא כשאנחנו נפגשים, כשאני רוצה לדבר, כשלהם יש מה להגיד. מנטלית הם מוכנים להקשיב ואז הם שומעים אותי הרבה יותר טוב. מרצים ומדריכים לכושר שיכנוע מלמדים אותך איך לתפוס את תשומת הלב של ה"לקוח" שלך.. יש מגוון שיטות ותרגילים, אינטונציות, שפת גוף וכדומה. טוויטר מבטל את כל אלה – הוא מגיש לך את הלקוח כשהוא רוצה להקשיב. זהו זה. זה טוויטר.