היום קצת יותר תקשרתי. קצת. לא הרבה. באתי להיות לבד והפכתי את זה למטרה בטיול הזה. אבל את רוב הלבד כבר מיציתי, ועכשיו אני זורם. אני. זורם. ז-ו-ר-ם. שמעתם?
והיום אנשים זרמנו איתי. זה התחיל במלצרית ששלחה אותי לנהר (תקראו, באמת שזה יותר טוב ממה שזה נשמע), המשיך בנהג האוטובוס, שראה שאני יורד להוסטל בלוך נס, וחשב לעצמו, “הבחור הזה, נראה לי קצת לא קשור, וראיתי שם שלט שההוסטל מלא, כי הסתכלתי על ההוסטל במקום על הכביש, אבל אולי אני אברר איתו אם הוא שמר מקום?” כמובן שלא שמרתי, והנהג הציל לי כמה שעות של כאב ראש מבאס כי ההוסטל באמת תקוע בשום מקום. במקום זה הוא לקח אותי לצומת הבאה, ואמר לי עם מי לדבר. בעל החנות בפינה, שמוכר שטויות, אבל מבין הכל ויש לו את הלו"ז של האוטובוסים.
היה לו, ובכלל לא היה אכפת לא שאני לא קונה כלום. שאל אותי לאיזה כיוון אני ממשיך. כבר הבנתם את הסגנון שלי. אמרתי לאיפה שמענין. הוא שלח אותי לכאן, לפורט אוגוסטוס, שזו הזדמנות לשבת ליך לוך נס, לשתות בירה ווויסקי מצויין (12 שנים, לוך נס – זה השם – אבל הוא לא מזוקק כאן, דאגו לספר לי), ולשחק באינטרנט.
היתה לי כמעט שעה לסגור, פגשתי מטיילת אחרת, שחוץ מאשר שרמזה לי שאני עומד בצד הלא נכון של הכביש (הצלה מספר שתיים מזרים מוחלטים היום), גם סיפרה לי על סיבוב קטן של חצי שעה שאפשר לעשות באיזור. דווקא היה יפה, מפלים וכאלה שזורמים ללוך של נסי, שעדיין לא באה להגיד שלום. מפלצת.
הגעתי לכפר הבא, מה זה כפר. כפרון. כרגיל. נכנס למודיעין, רצף שאלות שכבר קבוע לי בראש. שמתי לב שהמבטא שלי מתחיל להיות סקוטי. מצחיק. הרצף, בכל מקרה, הוא כזה. “יש כאן מקום לישון? כן? יופי. יש כאן מה לעשות? כן? יופי. ואיפה רצים?”. אם התשובות מספקות אני נשאר.
היו תשובות מספקות. אבל הרבה הרבה הסתובביות עד שמצאתי מקום – איזה הוסטל חדש שנפתח, קצת רחוק מהכפר, אבל בגלל שאיו שם הרבה אנשים עדיין, לקחתי חדר זוגי לבד.. וזה יצא ממש זול. הבחור בהכניס אותי רוכב אופניים ומיד סידר אותי באיפה לרוץ, מה שווה, ולאיפה להמשיך מחר.. נראה לי שאדנבורו תצטרך להמתין לסיבוב הבא..
וקצת נוף ללוך נס לא יכול להזיק:
