תגית: AVIEMORE

היום בבוקר קרה לי דבר מוזר. לא הייתם מוכנים לזה, נכון? מוזר? לי? בסקוטלנד? ועוד בטיול הזה?! אבל כן, קרה דבר מוזר אפילו יותר.

יצאתי לרוץ מוקדם בבוקר, ב9:30 יש לי אוטובוס לכיוון SPEYSIDE. החלטתי לרוץ לכיוון הLOCH (אגם) הקרוב, דרך כמה סינגלים שמישהו הראה לי שקיימים באיזור. די מהר מצאתי את הכיוון (וראיתי מסוק משטרה ממריא, די מרשים, הוא הסתיר את הכניסה לסינגל החרא הגדול) והתחלתי לרוץ ביער. היה מעולה.

המשכתי והמשכתי, לפה ולשם, כשאני מכיר את הכיוון הכללי, ורואה את ההרים המושלגים (סימן למזרח) מולי. הגעתי ללוך, צילמתי כמה תמונות בדרך, והמשכתי. מפה לשם, ראיתי איזה כפר עם דייג, וחשבתי לרוץ לכיוון. תכננתי לרוץ חצי שעה עד 40 דקות לכיוון אחד ואז לחזור, ואמנם כבר הייתי על ה45 דקות אבל חשבתי שעוד קצת לא יזיק, עוד רגע אסתובב.

אני מתקרב לשלט של איזור הדייג (לא חשבתי לדוג, אבל חשבתי שאם דגים כאן אז בטח יפה למדי), ופתאום משהו נראה לי מוכר.. מוכר מדי.. אני ממשיך עוד 50 מטר, ועוד קצת מוכר, מסתובב סביב הפינה.. והופה. קרחת היער שהמסוק המריא ממנה. הייתי 100 מטר מאיפה שהתחלתי, בערך, ובדיוק התכוונתי להסתובב ולרוץ… חזרה.. איכשהו בדרך הסתובבתי בלי לשים לב.

אז לפעמים נאבדים ולא מוצאים את הדרך חזרה, ולפעמים נאבדים וזה בדיוק מה שצריך כדי להגיע מהר. זה לקח לחיים זה.

כמה הפתעות אפשר לגלות בכל חצי יום בטיול בסקוטלנד.. והיום היו עוד כמה. אם לא בשביל זה מטיילים, אז למה לעזאזל? (בשביל הזכרונות, ההרפתקאות, האנשים, וזה, אבל בואו נאמר שאין סיבה טובה יותר).

היום למעשה היה היום הראשון של הטיול. לפני זה היו הסתבכויות. ופתאום נראה לי שהטיול קצר מאוד. כמה ימים פה, כמה ימים שם, ואני חוזר. זריז. אז אני מזכיר לעצמי שזה רק היום הראשון וזה בסדר. נראה אם אני בכלל אסתדר שבוע לבדי.

מכיוון שזו טעות גדולה להגיע לסקוטלנד ללא התניידות כלשהיא (אופניים, רכב), ואף אחד מכל החברים לא טרח לציין את זה, קשה לי להגיע ממקום למקום, ולוקח הרבה מאוד זמן. רשת האוטובוסים כאן מחורבנת למדי, כך שגם אין הרבה אוטובוסים והם גם מאחרים כל הזמן. התחלתי את היום לכיוון TOMATIN, מבשלת וויסקי פרטית מקומית (אין עוד הרבה פרטיות בסקוטלנד), אבל האוטובוס יצא רק ב12:40, כך שהייתי צריך לחכות את רוב היום בסביבה. הסתובבתי בכפר הקטן, ביקרתי בכל החנויות שרציתי, שתיתי חצי ליטר בירה, וחיכיתי.

האוטובוס הגיע ב12:55. נו טוב. ממילא גשום היום, ואין הרבה מה לעשות.

המבשלה ריקה מאדם. אין סיורים ביום שבת וראשון. רגע אחרי מגיעים שני זקנים (מעל שבעים לדעתי), שהגיעו במיוחד כי האישה רצתה לקנות דווקא את הוויסקי מכאן. כבר הרגשתי שאני במקום מיוחד. הגבר לא ממש הרגיש קשור למקום, ולא ידע ממש איך לבקש את הוויסקי שלו, כך או אחרת, אבל מה לא עושים בשביל אישה שיודעת לשתות (ויודעת מה היא רוצה). הגישו לנו לטעום את הסינגל מאלט 12, שהיה עם ריח קצת חלש אבל מאוד נעים (גם אחרי הוספת קצת מי מעיין), אבל הטעם לא ממש ריגש אותי. יחסית לסינגל מאלט הוא היה קצת אנמי לטעמי.

הזוג הלך, ולי היתה עוד שעה להרוג, בהנחה שהאוטובוס יגיע בזמן. אז קישקשתי עם המוכרת, דווקא נחמדה, ודי משועממת. בסופו של דבר היא הזמינה אותי לשתות גם את הסינגל מאלט 25 שנה, שהוא לא וויסקי זול כל כך.. היה נחמד יותר, בבירור עם אופי ונעימות, אבל לא מספיק טוב בשביל וויסקי ברמה כזו, לפחות לא בשבילי. מה לעשות. מכיוון שאני מוגבל בכמות האלכוהול שמותר להביא לארץ, לקחתי שלושה בקבוקונים קטנים, אחד מכל סוג של 12 שנים שמוכרים כאן, ועוד איזה קישוט לא רגיל. חזרתי לחכות לאוטובוס, שדרך אגב, איחר רק ב10 דקות, אותו נהג שלקח אותי לכאן, שלא זכר אותי בשיט.

עוד גיליתי היום שלירה סטרלינג סקוטית, שלכל דעה זהה לחלוטין ללירה סטרלינג אנגלית חוץ מאשר השטר עצמו (נראה שונה וכתוב עליו בנק סקוטלנד) כנראה לא, או פחות, סחירה בעולם הגדול. אם זה נכון, אני הולך למצא את עצמי עם הרבה מזומן שאין לי מה לעשות איתו, אז התחלתי לשלם יותר במזומן ופחות באשראי.

ההפתעה הגדולה של היום, בגלל כל ההמתנות, היתה דווקא הספר שלי, סיפור מסעו של מארק טווין בישראל של 1860. הגעתי לספר במקרה, עקב טענה שהספר מראה עד כמה ישראל היתה ריקה מערבים בתחילת המאה ה20, טיעון שהיווה בסיס לאיזו הוכחה ימנית נגד הערבים שמישהו השמיע לי, פעמיים. ואני, קשה לי בלי לבדוק, אז בדקתי.

זו הפעם הראשונה שאני ממש קורא משהו של טווין, ואני מופתע לטובה. הוא מצחיק, זורם, פשוט מהנה. סיימתי את הספר ביום (מה שמשאיר אותי עם עוד ספר אחד לשבוע הקרוב..). הבחור קוטל פחות או יותר את כולם. הערבים, הבדווים, היהודים, וכל זרמי הנצרות, המקומיים וחבריו למסע. הוא לא חוסך מאף אחד. לפעמים הוא קצת מגזים כמובן.. ודרך אגב, הוא ממש, אבל ממש, לא נהנה מהמסע שלו לישראל, מהנופים הצחיחים שיש לנו, ומהגודל המינימלי שאני חיים בו. הוא צודק, כמובן. יש לנו פניני יופי פה ושם במדינה, והיופי שלהן מוגבר מכיוון שאין הרבה כאלה, אבל קשה להשוות אותם לנופים רבי ההוד של ניו זילנד, צפון אמריקה (בעיקר צפון מערב, וונקובר והסביבה), אגם טאהו בקליפורניה וכדומה. מה לעשות.

גיליתי גם שהטענה לגבי מה שלכאורה הוא אומר בספר (זו שגרמה לי לקרא מלחתחילה) פשוט לא נכונה. הטענה היתה שמארק, שהגיע כנאמר בתחילת המאה ה20 (טעות ראשונה, הוא הגיע 40 שנה קודם) פגש ארץ שוממה בלי אנשים. ההיפך הוא הנכון. טווין מתפלא על הגודל הפיצפון שלנו, ועל כך שכל סיפורי הברית החדשה מתרחשים כל כך קרוב זה לזה, ובין כל כפר לכפר, עיר לעיר, ממלכות אפילו, עוברים רק שלושה ארבעה מיילים. הוא גם מתרגז מהשיירות שהם פוגשים בדרך, בעיקר מהגמלים שמאיטים אותם, וקשה לעבור אותם בדרך.

תמיד מדהים אותי איך אנשים מספרים סיפורים, ומסתמכים על עובדות פשוט לא נכונות. אבל כל עוד לא בודקים אותן, זה נשמע מאוד חכם. תמיד צריך לבדוק, אני משער.

עזבו, פשוט תקראו את הספר. הוא מעולה.

הגשמים של אתמול נרגעו, הרוחות פחות. אמרו שצפון מערב סקוטלנד  תהיה קצת פרועה עדיין, במיוחד בהרים. אז אמרו, אז אני לא צריך לבדוק? לא דברנו על אימות נתונים?

האור מתחיל כאן ב4:00 בבוקר בערך. זה לא רע כשמתחיל להחשיך ב22:00. לא רע בכלל. אתה רק הולך לישון וכבר מתעורר. ואז נזכר שאולי יש בחדר שלך וילון, מתברר שכן, אבל כבר קשה לחזור לישון..

בכלל אני בחופשה, אמרתי לעצמי, איו טעם למהר לרוץ. אין טעם למהר. אז נשארתי לישון כמה שיכולתי, ויצאתי לסיבוב בכפר. הפעם – לחפש בתי קפה שלא הייתי בהם. תנאי ראשוני: WIFI. תנאי שניוני: עדיף קפה טוב. בשביל בירה ורשת אלחוטית דווקא יש לי מקום יופי.

כמובן, ביום ראשון, אפילו שזו החופשה שלי, כל שאר האנשים יישנים.. אז לא היה לי יותר מדי לעשות.. אבל הסיבובים גרמו לי דווקא למצא מקום שפשוט לא שמתי לב אליו קודם (רמז: נמצא בדיוק ליד המאפייה.. הממ.. מי לא אכל ארוחת בוקר היום?) – והוא כמעט מנצח. קפה טוב (סוף סוף) רשת מהירה והרבה שקעי חשמל.. למה כמעט? במקום לפתוח חלונות ענק לנוף המדהים שיש כאן, הם פשוט סגרו חצי קיר, אז אני מפספס את מה שקורה בחוץ..

אחרי שעתיים שלוש של סבבה (אמיילים, טוויטר, פייסבוק, שיחות, וטיפה תכנות) אני מרגיש שארוחת הבוקר ירדה מספיק בשביל להתכונן לריצה. אני חוזר לאכסנייה, מגלה בדרך שהרוחות התגברו ונהיה הרבה יותר קריר. לא נורא, נצא מצויידים יותר (אני והתולעים).

אני לובש את שתי חולצות הריצה שלי ואת מעיל הנייקי האהוב שלי. מעיל ריצה במקור, פשוט לא יכולתי לגרום לעצמי לרוץ איתו עד עכשיו, אני אוהב אותו יותר מדי בשביל לזהם אותו בזיעה וג’יפה. היום אין הרבה ברירה, והוא כבר צריך נקיון בכל מקרה, אז יאללה, בלגן.

הטיפוס להר באמת מופרע. את רובו אני עושה בריצה, אבל יש מקומות שפשוט חייבים ללכת, כי העלייה תלולה מדי. בגלל שהצד הזה מוגן ופונה לעמק, ובגלל העצים, דווקא די נעים. אני מוריד את מעיל הנייקי וקושר אותו סביב המותניים, וממשיך בטיפוס.

בראש ההר אני פוגש בחור סקוטי חמוד שמטייל עם הכלב. הוא לא רץ, אבל הוא עם בגדים קצרים. אפילו אחרי המעיל שהורדתי אני עם טייץ ריצה ארוך, חולצת ריצה קצרה וארוכה עליה. משוגעים הסקוטים האלה. אנחנו מקשקשים קצת (מותר לי לעצור, אני על ראש ההר!) והוא שואל אותי אם יש לי דם סקוטי, אחרת מה לעזאזל אני עושה כאן. אז לא, רשמית אין לי דם סקוטי, אבל יש לי די הרבה וויסקי סקוטי בדם, מה שעושה אותי לפחות לשליש מקומי. בכל מקרה, אני מנצל את הבחור לתמונת ראש ההר שלי, אבל לא מצליח לעמוד עם הידיים למעלה, כי הרוח פשוט מעיפה אותי. אנחנו מקשקשים עוד כמה דקות עד שמגיע עוד משוגע סקוטי מהצד השני, מסביר לי קצת על הדרך (שנעשית פחות ברורה מכאן והלאה), ואני יוצא לדרכי.

מאותה פיסגה והלאה המסלול משתנה לגמרי. אני חשוף לגמרי והרוח מטורפת. המשוגע השני טוען שיש רוחות של 100 קמ”ש היום, שהוא שמע על זה בדרך מאיפשהו. יכול להיות שהוא אמר מאיפה, אבל מי בכלל מבין מה הם מדברים גם כשאין רוח מסביב. אבל הרוח כל כך חזקה שלפעמים אני פשוט עף מהמסלול. במיוחד אם אני מקפץ מעל סלעים.. מה שאומר, דווקא ברגעים שהיא חשוב להיות יציב, אני לא. אבל ככה זה שטח.

די מהר אין לי מושג איפה אני, אבל אני פלוס מינוס יודע את הדרך חזרה, אז אחרי כמה רגעים מחליט שמתחיל להיות קר מדי ומתחיל לחזור. שוב אותם מקומות מוכרים, שוב הפיסגה, משפחה של סקוטים על כמה כלבים חמודים שרצים איתי קצת.. ואז הירידה.. כאן מתחיל להיות כבר יותר קר, אז אני שם את המעיל.

או שלא.

המעיל לא שם.

שיט.

אז מה יש לנו? אני רץ כבר שעה, מתחיל להיות קר יותר, עליתי וירדתי כבר חלק מהדרך, ודרכתי בכמה שלוליות. המעיל שאני כל כך אוהב נמצא שם, אולי, אם הרוח לא העיפה אותו. חשבתי שנגמר לי כבר מהשטויות האלה בטיול. כנראה הקארמה שלי זקוקה לטיפול. אבל זה מעיל הנייקי שלי, ואני חוזר. זה מה יש. שואל את אבי המשפחה אם הוא זוכר שהיה לי משהו על המותניים כשעברתי (הוא שם לב כי שיחקתי עם הכלבים) והוא אומר שלא. טוב.

הריצה חזרה כבר פחות נחמדה. קר, והרוח התגברה. אני דורך בעוד כמה שלוליות ומקווה שאני רץ את אותה דרך כמו בפעם הקודמת, מנסה גם להסתכל על הסלעים אבל גם מסביב, משום שהמעיל יכול ממש לעוף. שילוב מנצח, לרוץ בשטח ולא להסתכל קדימה. אי אפשר לטעות.

באיזשהו שלב אני פוגש משפחה שעולה מהצד השני, כבר ואישה והילד הקטן שלהם, בן 3-4. אמרתי שהסקוטים משוגעים כבר? הפגישה הזו גורמת לי להבין שאני בדרך הנכונה למטה.. מה שאומר – שאני לא בדרך שבה הייתי קודם. נפלא. חוזר חזרה, מזהה את הפנייה שאני כן צריך לפנות בה.. רגע מחשבה.. כן ללכת, לא ללכת, כן, לא. יאללה. הולך.

הימור נכון, ואחרי 5 דקות אני מוצא את המעיל מחכה לי. חמוד המעיל הזה. אני צועק לו מרחוק, והוא ממשיך להמתין. אני מגיע ואוסף אותו, קושר אותו חזק יותר, וחזור שוב. הפעם רץ מהר ובודק את המעיל כל הזמן.

שאר הריצה פשוט יפה. פוגש שוב את המשפחה, ושוב את החבורה הגדולה ששמחה שמצאתי את המעיל. יורד למטה ומאריך קצת את הדרך בתוך השמורה. אמורות להיות כאן ציפורים אבל אולי הן ישנות עכשיו. בסוף אני חוזר לאכסנייה, כל הפרצוף שלי שרוף מהרוח הקרה.. אבל יופי.  הנופים היו מדהימים.. הריצה טובה.. ושוב יש לי חוויות לספר. עם קצת מזל מחר אני אספיק עוד ריצת סיבוב ואז צפונה לSPEYSIDE..