הבוקר התחיל קצת מוזר. טוב, אולי דווקא התחיל רגיל, קמתי ב4:30 עם הזריחה, קצת נמנמתי עד 6, יצאתי לרוץ, קצת נאבדתי, אתם יודעים את הסיפור הקבוע. החידוש היחדי היה שנאבדתי והגעתי לMacallan, מזקקה ידועה שאפילו לא ידעתי שהיא כאן. כך על הדרך (תרתי משמע) הסתובבתי במזקקה, קראתי באיזה שלט את הסיפור שלהם (רועי הצאן עברו את נהר הSPEY כאן פעם בשנה בדרך למכור את הכבשים.. החבר’ה מיהרו למטה למכור להם וויסקי לדרך), היה נחמד ורגוע.
לא, המוזרות התחילה קצת אחרי שיצאתי מהB&B שישנתי בו.
אם כבר הזכרתי אותו, עוד דבר קטן. בעל הבית שמנהל את המקום, כנראה משכיר יחד עם אשתו (ראיתי אותה פעם אחת אז אני יודע שהיא קיימת, אבל הוא ניהל את הכל, הכניסה, התשלום, ארוחת הבוקר, וכו), כנראה כל כך אהב את הבילוי בפאב עד שבנה בחדר האוכל שלהם (יש סלון נוסף) מעין פאבון קטן, כולל הכל – לא רק הבר, מבחר המשקאות, ברז בירה (!) ומראה כללי, אלא גם אח, והחביב עלי ביותר – מטרה לחיצים. אני רואה אותו בדמיון בימים שאין כוח ללכת למטה לפאב (200 מ’, אבל קר בחוץ) מזמין כמה חבר’ה (ממילא אותם אנשים שהיה פוגש למטה) ועושים כיף אצלו בבית. אחח.. חיי הפורשים.
בכל מקרה.
כשיצאתי וחישבתי את המשך הטיול, תקפו אותי יחד שתי הרגשות בו זמנית: היום יום שלישי, יום חמישי אחה”צ אני כבר ממריא, מה שמשאיר אותי עצוב מאוד לקראת סוף הטיול, ובאותו זמן, אני כמעט רוצה לחתוך הכל וללכת הביתה. אני משער שתקפה אותי בדידות קלה, או משהו כזה, אבל העצב על סוף הטיול הקרוב והעצב שאני רוצה כבר לסיים אותו עכשיו בו זמנית היו מאוד מוזרים. ולא, לא שתיתי וויסקי בבוקר.
עכשיו אני ברכבת. פעם ראשונה שאני מתנייד לא באוטובוס, ופעם ראשונה שאני מתקרב לערים או עיירות בסקוטלנד, ולא כפרים. גם IVERNESS, אליה אני מתקרב, היא עיר. קצת מדכאות, העיירות שלהם, כל כך שונות מהכפרים. בתים קופסתיים, כולם לפי אותה תבנית, מרכזי קניות עצומים של 24 שעות, הכל. מוזר, בעיירה כל כך קטנה, ובכל זאת – אולי זה משרת את כל האיזור.
יש לנו ארבעה קרונות ברכבת, והכרטיסן הולך הלוך חזור, הלוך חזור, אפילו שאין כמעט תחנות. הוא לא נרגע. לא יודע מה הוא מצפה למצא. הוא אפילו לא ביקש ממני כרטיס, כנראה היה מרוכז יותר בהליכה.
הגענו לאינברנס. יש לי שעה וחצי להעביר עד האוטובוס ללוך נס.. הבחורה מבית הקפה הציעה לקפוץ לנהר ביום יפה כזה. מי אני שאגיד אחרת.