זרתי עכשיו מביקור לילי בפאב המקומי. יש אחד כזה. אני ממש במקום קטן.. סוף סוף חושך, כמעט, בכל זאת אחרי 23:00 בלילה, והשמש כבר ירדה לפני שעה. טוב אולי לא לילה, אבל חשוך. הערפל ירד, יש טפטוף, ושקט, מאוד שקט. פעמון העיירה מצלצל פתאום, ואני מרגיש בתוך אחד מסיפורי המתח, מסתורין, אגדות, תבחרו את המועדף עליכם. בטח לא בקנזס כבר.
בנסיעות הארוכות, או לפחות בחלקים שהייתי ער ולא קראתי בספר, הנוף שמשתקף בחוץ מזכיר לי את החלומות שהיו לי כשהייתי ילד. את האגדות שגדלנו עליהן, אם מתוך ספרים, סרטים אמריקאיים, כל מה שתרצו. כמעט הכל כאילו הגיעה מכאן. לא כל כך מפתיע מכיוון שגם התרבות האמריקאית העתיקה יותר היא העלת שורשים סקוטיים\איריים חזקים. ובכל זאת.
היערות הירוקים, המרחבים. הגשרים החזקים מעל נהרות שמתפתלים מסביב לגאיות. הטבע האין סופי. אפילו העורבים, לא שחורים ומאיימים כמו בכמה מקומות אחרים (סטייל לונדון) – אבל בעלי גרון, שיהיו בריאים, את הצעקות שלהם שומעים מרחוק. אני כמעט מחכה למכשפות שבטח מסתובבות קרוב.
ואפילו לא הזכרתי את האגמים, את פסגות ההרים המושלגים בסוף מאי, את מזג האויר הבלתי צפוי שבטח גובה קורבנות עד היום. כאילו כל הארץ הזו זועקת מסתורין, משהו בלתי צפוי, הרפתקאה. אבל לא משהו בסגנון הרפתקאה אמריקאית, במערב הפרוע, או משהו סיני עתיק במנזר שאולין – אלא הרפתקאה עם קסמים, נסיכות, אבירים. אולי אפילו דרקון אחד או שניים. לא פלא שנסי בחרה לגור כאן.
זה מוזר כשאני חושב על זה, איך לכל מדינה יש אופי כל כך ברור, אפילו עד רמת הלא נודע – אפילו למסתורין של כל מדינה יש אופי, והכל מסביב תומך באופי הזה – לא פלא שהסיפורים על לונדון מתרחשים בחושך, העורבים שחורים יותר, והערפל משחק תפקיד חשוב. בסין זה זקן עתיק (כנראה בן מאות שנים) שחי במנזר עם 1000 מדרגות.
ואלו סיפורים יש לנו בישראל? מישהו שנעלם בביצה ובאו ציפורים במקום? זה רציני זה? לא פלא שאנחנו גומרים עם ערים כמו פתח תקווה