יש כמה כללים שאני אישית מוצא שהם חשובים במיוחד בעבודה עם אנשים אחרים. אני לא מדבר על כללים של יעילות, שקיפות, מקצועיות (אם כי לדעתי יש להם השפעה על כל אחד מהדברים הללו) – אלא על כללים פשוטים של כבוד לזולת. יש כמה כללים ברורים מאוד של אל תעשה כשזה נוגע לסביבת העבודה:
- להגיע בזמן לישיבות: הופיעו בזמן לישיבות. הזמן שכולם מחכים, ואז מחכים למחכים שבינתיים יצאו החוצה לעשן\לשתות קפה\לחפש את המאחרים\חזרו לעבוד, שווה כל כך הרבה יותר מהעוד דקה שישבתם במקום והשלמתם עוד משפט. בכלל, לאחר לישיבות זהו כמעט חוסר הכבוד הפופלרי ביותר, עד כדי מנהג במקומות מסוימים. למה? בעיקר כי קשה מאוד להלחם בזה, מלבד חינוך.
- להתכונן לישיבה: אם שלחתי מסמך שקשור לישיבה, אם הוספתי לינקים, הסברתי לו"ז ותוכן – אני מצפה שאנשים יקראו, יבינו, ישאלו שאלות מראש, ולא להגיע לישיבה כדי להקריא מסמך ש80% מהאנשים קראו ורק שניים צריכים הסבר.
- ספרו לי על מה הישיבה מראש: תנו לי את האפשרות לכבד את הזמן שלכם, ותנו לי את האפשרות לנצל את הזמן שלי טוב. אני בא לדון על משהו, לחשוב יחד אתכם על משהו – תנו לי להתכונן מראש ולא לבקש עוד פגישה אחרי הפגישה הראשונה כי אני צריך לברר פרטים..
- לכבות טלפונים בישביות: פעם חשבתי שזה ברור, עד שהגעתי למקומות שלא רק שלא מכבים, אלא עונים ומדברים בתוך ישיבה. חשבתי שאני לא אראה את זה יותר מאז שהפסקתי ללכת לקולנוע באשקלון.
- בטח ובטח לא לענות לטלפונים בישיבות. הייתי חייב להגיד את זה שוב.
- באופן כללי אין לפטופים בישיבות – בטח לא פתוחים ובטח לא מתוקתקים, אלא אם אתה המסכם המוסכם של הישיבה.