כמה הפתעות אפשר לגלות בכל חצי יום בטיול בסקוטלנד.. והיום היו עוד כמה. אם לא בשביל זה מטיילים, אז למה לעזאזל? (בשביל הזכרונות, ההרפתקאות, האנשים, וזה, אבל בואו נאמר שאין סיבה טובה יותר).
היום למעשה היה היום הראשון של הטיול. לפני זה היו הסתבכויות. ופתאום נראה לי שהטיול קצר מאוד. כמה ימים פה, כמה ימים שם, ואני חוזר. זריז. אז אני מזכיר לעצמי שזה רק היום הראשון וזה בסדר. נראה אם אני בכלל אסתדר שבוע לבדי.
מכיוון שזו טעות גדולה להגיע לסקוטלנד ללא התניידות כלשהיא (אופניים, רכב), ואף אחד מכל החברים לא טרח לציין את זה, קשה לי להגיע ממקום למקום, ולוקח הרבה מאוד זמן. רשת האוטובוסים כאן מחורבנת למדי, כך שגם אין הרבה אוטובוסים והם גם מאחרים כל הזמן. התחלתי את היום לכיוון TOMATIN, מבשלת וויסקי פרטית מקומית (אין עוד הרבה פרטיות בסקוטלנד), אבל האוטובוס יצא רק ב12:40, כך שהייתי צריך לחכות את רוב היום בסביבה. הסתובבתי בכפר הקטן, ביקרתי בכל החנויות שרציתי, שתיתי חצי ליטר בירה, וחיכיתי.
האוטובוס הגיע ב12:55. נו טוב. ממילא גשום היום, ואין הרבה מה לעשות.
המבשלה ריקה מאדם. אין סיורים ביום שבת וראשון. רגע אחרי מגיעים שני זקנים (מעל שבעים לדעתי), שהגיעו במיוחד כי האישה רצתה לקנות דווקא את הוויסקי מכאן. כבר הרגשתי שאני במקום מיוחד. הגבר לא ממש הרגיש קשור למקום, ולא ידע ממש איך לבקש את הוויסקי שלו, כך או אחרת, אבל מה לא עושים בשביל אישה שיודעת לשתות (ויודעת מה היא רוצה). הגישו לנו לטעום את הסינגל מאלט 12, שהיה עם ריח קצת חלש אבל מאוד נעים (גם אחרי הוספת קצת מי מעיין), אבל הטעם לא ממש ריגש אותי. יחסית לסינגל מאלט הוא היה קצת אנמי לטעמי.
הזוג הלך, ולי היתה עוד שעה להרוג, בהנחה שהאוטובוס יגיע בזמן. אז קישקשתי עם המוכרת, דווקא נחמדה, ודי משועממת. בסופו של דבר היא הזמינה אותי לשתות גם את הסינגל מאלט 25 שנה, שהוא לא וויסקי זול כל כך.. היה נחמד יותר, בבירור עם אופי ונעימות, אבל לא מספיק טוב בשביל וויסקי ברמה כזו, לפחות לא בשבילי. מה לעשות. מכיוון שאני מוגבל בכמות האלכוהול שמותר להביא לארץ, לקחתי שלושה בקבוקונים קטנים, אחד מכל סוג של 12 שנים שמוכרים כאן, ועוד איזה קישוט לא רגיל. חזרתי לחכות לאוטובוס, שדרך אגב, איחר רק ב10 דקות, אותו נהג שלקח אותי לכאן, שלא זכר אותי בשיט.
עוד גיליתי היום שלירה סטרלינג סקוטית, שלכל דעה זהה לחלוטין ללירה סטרלינג אנגלית חוץ מאשר השטר עצמו (נראה שונה וכתוב עליו בנק סקוטלנד) כנראה לא, או פחות, סחירה בעולם הגדול. אם זה נכון, אני הולך למצא את עצמי עם הרבה מזומן שאין לי מה לעשות איתו, אז התחלתי לשלם יותר במזומן ופחות באשראי.
ההפתעה הגדולה של היום, בגלל כל ההמתנות, היתה דווקא הספר שלי, סיפור מסעו של מארק טווין בישראל של 1860. הגעתי לספר במקרה, עקב טענה שהספר מראה עד כמה ישראל היתה ריקה מערבים בתחילת המאה ה20, טיעון שהיווה בסיס לאיזו הוכחה ימנית נגד הערבים שמישהו השמיע לי, פעמיים. ואני, קשה לי בלי לבדוק, אז בדקתי.
זו הפעם הראשונה שאני ממש קורא משהו של טווין, ואני מופתע לטובה. הוא מצחיק, זורם, פשוט מהנה. סיימתי את הספר ביום (מה שמשאיר אותי עם עוד ספר אחד לשבוע הקרוב..). הבחור קוטל פחות או יותר את כולם. הערבים, הבדווים, היהודים, וכל זרמי הנצרות, המקומיים וחבריו למסע. הוא לא חוסך מאף אחד. לפעמים הוא קצת מגזים כמובן.. ודרך אגב, הוא ממש, אבל ממש, לא נהנה מהמסע שלו לישראל, מהנופים הצחיחים שיש לנו, ומהגודל המינימלי שאני חיים בו. הוא צודק, כמובן. יש לנו פניני יופי פה ושם במדינה, והיופי שלהן מוגבר מכיוון שאין הרבה כאלה, אבל קשה להשוות אותם לנופים רבי ההוד של ניו זילנד, צפון אמריקה (בעיקר צפון מערב, וונקובר והסביבה), אגם טאהו בקליפורניה וכדומה. מה לעשות.
גיליתי גם שהטענה לגבי מה שלכאורה הוא אומר בספר (זו שגרמה לי לקרא מלחתחילה) פשוט לא נכונה. הטענה היתה שמארק, שהגיע כנאמר בתחילת המאה ה20 (טעות ראשונה, הוא הגיע 40 שנה קודם) פגש ארץ שוממה בלי אנשים. ההיפך הוא הנכון. טווין מתפלא על הגודל הפיצפון שלנו, ועל כך שכל סיפורי הברית החדשה מתרחשים כל כך קרוב זה לזה, ובין כל כפר לכפר, עיר לעיר, ממלכות אפילו, עוברים רק שלושה ארבעה מיילים. הוא גם מתרגז מהשיירות שהם פוגשים בדרך, בעיקר מהגמלים שמאיטים אותם, וקשה לעבור אותם בדרך.
תמיד מדהים אותי איך אנשים מספרים סיפורים, ומסתמכים על עובדות פשוט לא נכונות. אבל כל עוד לא בודקים אותן, זה נשמע מאוד חכם. תמיד צריך לבדוק, אני משער.
עזבו, פשוט תקראו את הספר. הוא מעולה.