לא אשעמם אתכם במה שהיה ומה שעשיתי היום בבוקר. זה היה התייר הרגיל שלכם באידנברו.. תוכלו למצא את הרעיון בכל ספר תיירים מתחילים. היתה כמובן ריצת הבוקר המעולה, הכיסא של ארתור, הגבעה ההיא, הטירה הזו, יאדה יאדה יאדה. לא משהו לכתוב עליו הביתה (בבלוג או במכתב).
שוב נועה הצילה אותי ברגע האחרון עם המלצה על הBOW BAR, אחד הפבים המומלצים בבירה (הא הא הא). פאב וויסקי ובירה מפותח עם מאות סוגי וויסקי וכ8 או 10 ברזי בירה, כבקשתך. כמובן שבקשתי היתה וויסקי טוב אחרון לפני שאני עוזב.. אבל גם הייתי רעב, והיה דיל לא רגיל על בירה ופאי בשר, מאכל סקוטי מוכר. אז שאני לא אקח?
אמרתי כבר שהאלכוהול כאן זול, אבל רק כדוגמא. וויסקי, פינט (כמעט חצי ליטר, קצת פחות) בירה ופאי בשרי ב7 פאונד. זה בערך מחיר של וויסקי בלבד בישראל, בטח לא וויסקי כמו שאני לוקח..
מה שבאמת מזכיר לי – לקחתי את הCAOL ILA 12 – וויסקי אילה (ISLAY) מטורף בעל מליון טעמים.. הריח שלו בלבד לוקח אותך למקומות אחרים.. אבל כשאתה לוגם ממנו אתה מרגיש את הכל מתפוצץ בפה.. ומתפוצץ.. ומתפוצץ.. ולאט לאט נרגע. אתה יושב וחולם על הטעמים הרבים הבו זמניים שרצים אצלך בחיך, ופתאום הטעם חוזר. אין. וויסקי טוב לא עוזב אותך ברגע. איך אפשר לשתות ג’יימסון, אני חושב ברגעים כאלה. זה כמו לשתות קולה הום מייד.
אני מדבר עם בעלת המקום על הא ודה. היא מספרת שבדיוטי פרי אפשר להשיג אחלה וויסקי, ואני אומר לה שאני לא יכול לקנות יותר בגלל הגבלת המכס. היא מתחילה לספר על סבתא שלה, אירית משוגעת, שהיתה מבריחה וויסקי כפי שתיים ממה שהיה מותר, ואיך היתה מבקשת ממישהו אחר המטוס להעביר בקבוק אחד בשבילה. הממ.. נשמע קרוב למדי לתוכנית שלי, אמרתי לה. היא טענה שלסבתא שלה לא היתה בושה, ואני תרגמתי לה את המוטו הטיולי שלי “Shame has died and was burried a long time ago”. בעברית זה נשמע טוב יותר 
היא אמרה שהייתי מסתדר על סבתא שלה. והציע לי עוד איזו טעימונת של וויסקי, לכבוד הסבתא.
וכך, שיכור ושמח, נסעתי לי באוטובוס לשדה התעופה. האתגר הבא יהיה להעביר הכל בטיסה. הבעיה תהיה עם שק (שקית) המתנות, שמשום מה יצא די גדול – לא בגלל שיש הרבה מתנות (לא להתלהב), אלא בגלל שקניתי כמה וכמה (וכמה) בובות מגניבות לאוסף שלי, וכל אחת עטופה בנפרד, ועטופה היטב. זה גדול.
אין בי עצבות, או עצבנות, כשאני בדרך לשדה תעופה. מי שמכיר אותי יודע שבלי קשר לכלום, הדרך חזרה לשדה התעופה תמיד מעצבנת אותי. לא יודע למה. יותר מדי דברים יכולים להתקע, יותר מדי פעמים נתקעתי בעבר. אוהב לבוא ולסגור את זה, ומעדיף להפסיד שעה או שעתיים כדי להיות מוכן בשדה. אבל הפעם אני בסדר, לא ממהר, לא עצבני. וויסקי, אתם אומרים? אולי. רגיעה אחרי שבוע לבד? אולי. מי יודע. אולי למדתי לזרום.