אז על מה אני חושב כשאני מתכנן נסיעה כזו, אחרי כל כך הרבה זמן בלי חופש?
על וויסקי? על נופים? אה. קצת. חייב להודות.
על המנוחה? על החופש? אה. קצת יותר, חייב להודות.
על האופניים שלי? אממ. קצת יותר.. קצת יותר.
על ריצות? טוב נו. ברור.
על איפה, ואיך, על מזג האויר, ומתי, ואיך לשלב ריצה ואופניים וויסקי ומנוחה, ספר ומחשבים, קריאה והנאה. אנשים ולבד. על טיול, על חופשה.
ביום שישי אני טס לסקוטלנד. נוחת, ועד כאן זה מתוכנן (מקווה שזה גם יצליח..). מכאן והלאה..
אתמול וורדקמפ 2009 ממש יצא לדרך. בפגישה מגה גיקית בהנרייטה התחלנו את מה שאני מקווה יהיה כנס הוורדקמפ הגדול והמגניב ביותר עד עכשיו.
מעבר לעובדה שאנחנו מחפשים (תמיד) מתנדבים, ובקרוב תהיה מערכת לניהול משימות שכולכם, כן, כולכם, תוכלו לתרום ולהשתתף בכנס הנהדר הזה, יש איזשהו דגש שנראה לי שהתפספס בפגישות הקודמות. אני קורא את מה שחנית כותבת ומדבר עם נועה על הכנס הקודם, ההתרגשות, ההנאה והתסכול שהוא הביא אותו, וחשוב לי לתת את הדגש הזה בפעם הזו.
אנחנו רוצים להנות.
כן. אני לא איש וורדפרס במקצועי. אני מבין וורדפרס, יודע לקרוא את הקוד מאחורה, כתבתי שניים שלושה פלטגאינם ותרגמתי תמה אחת. הקמתי אולי 6 או 7 בלוגים, ושתי מערכות MU, אבל אני לא מרוויח מוורדפרס, ואני לא עושה את זה כדי לקדם את מחייתי (לא שיש דבר או חצי דבר רע בלעשות את זה).
אני גם רוצה לתרום לקהילה. כל שנה בשנים האחרונות עשיתי את זה. אם זו היתה ההתחלה של מית4מית, ההתנדבות בשבי”ל, או מגוון דברים אחרים – השנה אני רוצה לעזור בוורדקמפ, שיצרה עבורנו מערכת נהדרת לניהול תוכן.
אבל זו לא הסיבה העיקרית.
הסיבה העיקרית היא שאני רוצה להנות, אני רוצה לפגוש אנשים מעניינים, ואני רוצה שכולם ירגישו ככה על הדרך. הכנס יהיה טוב, בסוף, הכנס יהיה מקצועי, בסוף, אבל הכנס יהיה יום אחד. הדרך אליו תהיה ארוכה.
אני מקווה שיותר אנשים יתנדבו הפעם – אולי כן ואולי לא – אבל תדעו שאם כן אז בואו בכיף שלכם, תצטרפו אלינו כחברים, ואני מבטיח שתהנו. תבואו גם אם יש לכם שעה לתרום, או אולי רק החודש – אין צורך בהתחייבות מלאה. תבואו ותרימו יד גם אם אתם רק מכירים איזו חברה שיכולה לעזור בכל דבר – ממערכות הגברה, מודמים סלולריים, פרסום ברשת, הוסטינג, או מימון של כל דבר. תרימו יד אם אתם רוצים לתרום תוכן – גם אם אתם לא יודעים בדיוק איך – אני יכול לעזר לכם ליצור מצגת – אפילו אם מעולם לא ניסיתם. איזו הזדמנות מעולה זו יכולה להיות!
בקיצור – וורדקמפ 2009 יצא לדרך. בואו תצטרפו למסע.
הוא הגיע כמו סערה וכבש את כולנו, את כולם. עצום מימדים ועם לב זהב, שמח לראות אותנו תמיד, התרגש, קפץ ורריר כאילו אין מחר. היה החזק מכולם אך עדין כמו תינוק. אם לא רצית להלחם הוא התלטף, אם רצית לרוץ הוא רץ. הוא היה חבר טוב.
הוא הגיע בתור ג’יי, אבל זה אף פעם לא הסתדר. ג’ף התאים לו יותר, ואז כמובן ג’פי. בסדר פסח האחרון רצו לשים אותו בחוץ, שלא יפריע, אבל הוא ביקש יפה, ונכנס, והיה אדיב, מנומס, ועדין כמו שרק הוא ידע.
ואז הוא הרגיש לא טוב.
אממ. יש משחק כזה, של בלוגרים, שנקרא 7 דברים שלא ידעתם עלי (דביר, שתייג אותי, אומר שזה דומה לשבע בום, אבל לא, ההיפך!), ומכיוון שרוב הקוראים של הבלוג הם לא מהסביבה, אז הסבר קטן: אני צריך לכתוב 7 דברים שאף אחד (או, לטס פייס איט, אף אחד שקורא כאן, או רוב האנשים שקוראים כאן לפחות) לא יודע עלי, ואז לתייג הלאה שבעה אנשים, בתקווה שלא השתתפו עדיין במשחק.
אז הנה כמה דברים קטנים שלא יודעים עלי:
אני מתייג את אורית, איתמר, אמא, מיקי, לימור, אורן ונועה.. תהנו!
למי שעוקב – ההתחלתי להתענין בבודהיזם לאחרונה, וזה הולך ותופס אצלי תאוצה: מחשבות, ניסוחים ורעיונות חדשים.
אחד העקרונות של הבודהיזם היא היכולת לפקפק במה שאומרים לך – כולל מה שגורואי הבודהיזם עצמם אומרים לך. מכיוון שמטרת הבודהיזם היא לגרום לאנשים אושר, כל אדם יכול "לכוונן" את התאוריה כדי שתתאים לו, לסביבה שלו, לתקופה שלו. כבר ידעתי שמצאתי בית טוב.
ברמה הבסיסית ביותר, לבודהיזם 5 עקרונות מוראל, שאני אדבר עליהם עכשיו אבל ארחיב בפוסטים הבאים. המטרה שלי ברשימות האלו היא לאסוף מחשבות, ללקט רעיונות, לכתוב אותם, אולי לדון בהם (אם מישהו קורא) ובעיקר לזכור את השטויות שעולות לי בראש.
שיווק סוציאלי, דרך הרשתות החברתיות שלנו – עובד. או אמור לעבוד בכל זאת. למה לא? ההמלצות הטובות ביותר הן אלו של החברים שלנו. ככל שהתחום הזה מתפתח, רמת השיווק עולה ויחד איתה רמת היכולת שלנו להתעלם ממנה, במעגל קסמים אין סופי.
אחת הבעיות הגדולות של המשווק ברשתות סוציאליות היא דווקא המעגל הקטן (יחסית) שהוא נמצא בו – או יכול לשלוט בו. אם ניקח את טוויטר ופייסבוק כדוגמא, המעגל החברתי מצומצם מאוד, לרוב כ200 עד 2000 חברים. כשאתה משווק לקבוצה כזו, לעיתים קרובות נראה שהשיווק עובד, הוא פעיל, והמוצר הסופי שלך פופולארי. אבל איך אפשר לבדוק אם הוא עובד באמת?
כמובן שיש סטטיסטיקות, ולפעמים, זה כל מה שחשוב. אם רוצים לפרסם משהו כללי שמיועד לכולם, המספרים הם כל מה שמשנים. אבל האמת – זה שיווק דור ישן. החוזק האמיתי של השיווק 2.0 הוא שיווק לאנשים הנכונים, ואז – מספרים בלבד לא מספיקים, לפחות לא המספרים הרגילים. אנחנו צריכים להבין שקהל היעד המדויק שלנו אהב אותנו, קרא את הפרסומת ואולי אפילו הקליק כדי לקנות משהו בסוף התהליך.
התחלתי לדבר על הפתרון לבעית הפרטיות ברשת בפוסט קודם והדיון שם לא הושלם אבל אין ספק שפתרונות הפרטיות (או חוסר הפתרונות) ישפיעו כאן – עד כמה יחשפו הרשתות החברתיות את הפרטים האלה עלינו כדי לעזור לשיווק להיות נכון יותר, וכתוצאה מזה – עד כמה פרטים נסכים לחשוף על עצמנו?
ועד אז? כמו בכל פעולת שיווק, צריך קודם כל להחליט מי הוא קהל היעד שלך. אחת הבעיות בקמפיין של מדינת ישראל, לדוגמא, היא שלמרות שהוא קמפיין הסברתי המיועד לקהל ניאטרלי (ז"א, לא קהל אוהד מראש, ומצד שני, כנראה גם לא קהל שונא) – הויראליות שלו בנויה על אהדה – הוא עובד בעיקר על קהל הבית וחברים שלהם (שהם, כנראה, גם קהל בית). אם יש אנשים שחלק מהקהל שלהם אינו אוהד, רוב הסיכויים שהם לא ירצו להשתתף באופן אוטומטי בקמפיין כזה (לדוגמא לשנות את הסטטוס שלהם בפייסבוק בתכיפות רבה), אלא אם החומר המוצג מענין במיוחד – משום שבעולם הסוציאלי פרסומות שכאלה אינן במקום – הן אינן מנומסות. הניג'וס צריך להיות יותר עדין, או שמטרתו צריכה להיות שונה.
קמפיין כזה ברשת חברתית צריך לעורר אהדה, סמפטיה, או הבנה. אי אפשר לעודד את זה ב150 אותיות, אפילו שיורים עלינו הרבה קאסאמים. צריך לפחות לאפשר ולהפנות למקומות שמסבירים יותר, וצריך לתת הרבה הסברים שונים, נקודות מבט, מדיה רחבה וכו'. צריך לעשות את זה בכמה שפות, ולתת הרבה הפניות מכמה שיותר מקומות. הסטטוסים שיוצאים צריכים לעורר ענין – שורה קבועה שסופרת לא מעוררת ענין, במיוחד שפייסבוק לא מראה אותה לפי הצפוי ולפי הזמן שהיא פורסמה. ז"א שהסטטוסים צריכים להיות משתנים – בתוכן, בשעה, באופי. איך אפשר ליצור כל כך הרבה תוכן אתם שואלים? על תוכן גולשים שמעתם?
למפגש הוויסקי הרביעי חיכיתי הרבה זמן.. מאז שקניתי את הג'ק הכסוף בערך, פתאום הבנתי שוויסקי אמריקאי (סליחה, בורבן) הוא דווקא לא רע בכלל.. כמה ביקורים בmate והדיל על ג'ק פשוט ב34 ש"ח הוכיחו לי זאת שוב ושוב..
אז חיכיתי. לא ידעתי שיבואו כל כך הרבה אנשים. לא ידעתי שיהיו 9 בקבוקים שונים לטעום מהם. לא ידעתי שתהיה בירה לפני.. אם הייתי יודע, הייתי בא עם דף ועט, כמו אורן ונועה שהגיעו מוכנים, כתבו מה הם חושבים תוך כדי, וזכרו..
אז מה למדתי? כל מיני דברים, רובם בתכלס לא ממש מעניינים. למדתי את ההבדל בין שיפון לתירס, למה השתמשו בתירס דווקא (רצו וויסקי, זה מה שהיה), ומה המשמעות של התירס (מתוק יותר, נעים יותר למתחילים). שמתי לב שככל שאני אוהב יותר את הוויסקי הוא.. דומה יותר לוויסקי סקוטי.. אז למה לא ללכת למקור? אה?
שחר, המרצה, אמר משפט אחד שכן נחקק בזכרוני: הרעיון הוא להכיר כמה סוגים כדי שנדע מה לשתות לפי מצב הרוח. לפעמים בא משהו פשוט, לפעמים מתוק, לפעמים עמוק. אני אוהב את המפגשים האלה (מעבר לאנשים, השתייה, וכו') בגלל שלאט לאט אני למד מה אני אוהב ומתי. לא רע בכלל.
אני בעד עבודה שיווקית, באמת. אני אפילו מעריך עבודה של שיווק ויראלי ברשת, אם הוא נעשה בצורה טובה. אני מאוד שמח שישראל לקחה צעד קדימה ויש לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה – בלוג של קונסוליית ישראל בניו יורק (שעושה עבודה מצויינת!), הבלוג שעוזר לנו לנצח (אבל עושה עבודת SEO לא טובה במיוחד), הערוץ של צה"ל ביוטיוב … וגם … אפליקצית פייסבוק וחשבונות טוויטר: סופר קסאמים והחשבון המצויין של קונסוליית ישראל.. אני עוד יכול להמשיך כמה זמן.
אז מה הבעיה שלי עם כל זה?
ג'ון בורג קורא לזה המלחמה הסוציאלית הראשונה (דרך אגב, הוא אוסף שם רשימה אפילו יותר גדולה משלי של פעילות ברשת אם בא לכם לראות). אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שעושים את המלחמה על גבי הרשת הסוציאלית (שלי?). אני יודע מה יענו לי על זה – יש מלחמה בעולם האמיתי, ואנחנו משתמשים במה שאפשר כדי להלחם בחזרה. כל אותם אנשי המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמין בזה, יש דרך ויש דרך. ואני בטח לא אוהב אנשים שקשורים אלי ("חברים") שמנצלים את הקשרים שלי אליהם כדי להפיץ מידע שיווקי.
לוטם חיון (הבלוג של לוטם, וכאן, וכאן עם ניב, שנמצא גם כאן והרזומה וכאן אני לא סתם מוסיף קישורים, יש לי נקודה להעביר) כתבה הערה מענינת בפייסבוק בשתי דקות של רצינות על הפרטיות שלנו ברשת החדשה (2.0?), או התקשורת החדשה, ועל אתיקה וכללי התנהגות שצריכים להיות בה.
למרות שיש לי תשובה עקרונית ללוטם, והיא דווקא לא ארוכה, החלטתי לענות בפוסט משלי ולהאריך. אני חושב שאולי בעצם זה שאני עונה כאן אצלי אני עובר על איזשהו חוק לא כתוב – האם התשובה שלי לא "שייכת" ללוטם ומקומה ליד הפוסט שלה? ואולי בכלל זה של פייסבוק שלא מסכימים בתנאי השירות שלהם להוציא תוכן החוצה? ואם אני עונה ללוטם אבל רוצה שעוד אנשים יראו את התשובה שלי – איך אני עושה את זה בלי להכריח אותם להרשם לפייסבוק ולחשוף על עצמם נתונים?
הכל מוביל, כמובן לסוגיית הפרטיות ברשת, איך משתלטים עליה, ולמי הכל שייך, לעזאזל.
אבל קודם כל, תשובה ללוטם. לכל מדיה יש חוקים משלה. יש אנשים טובים ומקצוענים ממני להסביר על החוקים של המדיה הישנה, עיתונים, טלויזיה וכדומה. זה לא ששם אין בעיות, רק לאחרונה אני נזכר בשני פסקי דין בעיתיים שמזכירים לי סיפורים דומים למה שלוטם כותבת: מישהי שרצתה שפרסום פסיקה לטובתה בבית משפט (ז"א, היא צודקת במשפט שנערך) לא יהיה פומבי כדי לא לפגוע בפרטיות שלה (פרטים כאן היא לא קיבלה את מה שרצתה) ואורח בחתונה שלא רצה שתמונתו תפורסם (היא פורסמה), אבל המצב ב"עולם האמיתי" פחות או יותר מובן, יש חוקים, אם כי הם משתנים, ויש הרבה אנשים שמתפרנסים מזה.
המדיה החדשה (מה שנקרא, אתרים מבוססי תוכן גולשים) יצרה שתי בעיות עיקריות:
אנחנו בתחילת הדרך. הפוסט של לוטם (ועוד כמה לפניו, ועוד הרבה אחריו) יהוו את התחילה של הפתרון – אנשים שמבקשים להוסיף סדר ואתיקה לבלאגן. לאט לאט אנשים ילמדו, אין מה לעשות – תמיד, אבל תמיד, אנשים שחיים את השינוי "מבינים" אותו קודם ומבינים את הקוד ההתנהגותי טוב יותר, ואנשים שמצטרפים אח"כ מפספסים. רוצים דוגמא קלה אבל שונה לגמרי? ברכיבה על אופניים (לא ראיתם את זה מגיע, הא?) בשטח יש מצבים ששני אנשים לא יכולים לעבור, השביל צר מדי. חוקי ה"שבט" אומרים שמי שיורד, למרות שהוא מהיר יותר, צריך לעצור ולתת זכות קדימה לזה שעולה, כי זה קשה יותר לטפס, פיזית, קשה יותר לעצור ולהמשיך. תמיד כשאני נתקל באנשים שלא נותנים את זכות הקדימה הזו, ברור שהם חדשים. אם יש לי סבלנות לעצור, לדבר איתם (לרוב אין) ולהסביר – אני רואה את זה. אין מה לעשות – יש חוקים חדשים ויש חוקים מתהווים. אינטרנט זה חדש, רשתות חברתיות זה חדש וחלק ממה שזה מביא איתו זה חוסר הבנה, אנחנו נסתדר בסוף, אבל יהיו במפים בדרך.
במקביל תתפתחנה טכנולוגיות תומכות, סטארטאפים וחברות ענק שבאות לפתור בעיות חדשות שנצרות במדיות חדשות. יש שני פתרונות שדיברתי עליהם בעבר שאם הייתי מזיז משהו, הם כבר היו כאן, ואם אף אחד לא יעשה את זה בסוף, אני פשוט אממש אותם (אם אתם קוראים כאן ומחליטים לממש, עושים המון כסף ואקזיט, אנא זרקו את השם שלי כיועץ הסתרים או לפחות תזמינו לי איזה וויסקי טוב (גלנליווט 18?))
אני מחלק את הנוכחות שלנו לשניים: התוכן שלנו והחוקים שלנו. אני מאמין שבסופו של דבר יש סיבות רבות וטובות שכל תוכן שאנחנו יוצרים ברשת יהיה משוייך אלינו, באחריותינו ובבעלותינו – אם כי ייתכן שנשכיר אותו בכסף או בשיתוף לאחרים. שליטה כזו על התוכן תאפשר לנו לחלוק עם בלוגרים פופולריות (אם אנחנו עוזרים לפתח את הדיונים שעושים את הבלוגים שלהם פופולריים), נותנים לנו אחריות על התוכן שאנחנו יוצרים (כמו שצריך להיות, ולא להפיל את זה על האתרים), ויחד עם החוקים שלנו (עוד פירוט על זה, עוד רגע) נותן לנו פתרון מלא על מי ומה אנחנו. בהמשך השליטה הזו גם יכולה לתת לנו יכולת למחוק תוכן שאנחנו מתחרטים עליו..
זאת אומרת שהפוסטים שלי יהיו אצלי, והם יופיעו בבלוגים שלי לפי רצוני, או במקביל גם בפייסבוק, וגם בקפה. חוות הדעת של תופענה ברמקול, ואם יש חוות דעת על מקומות בניו יורק אז גם ברמקול ניו יורק וגם בילפ וכו. הכנ"ל המיקרו בלוגינג שלי, השירים שלי, המחשבות שלי.
החוקים שלנו הם האישור של אלו אתרים ושירותים יכולים לגשת לתוכן שלנו, מה אנשים יכולים לראות ומתי. ייתכן שיש לי המלצות על רופאים מסויימים שאני רוצה לחלוק עם המשפחה אבל לא עם חברים במעגל השני (אתם יכולים לחשוב על איזה רופאים אני מדבר), תוכן מקצועי שמענין רק חברים מהעבודה ובטח לא את המשפחה, או תמונות שכייף לחלוק עם חברים אבל ממש לא עם אנשים שאני עובד איתם. הטלפון שלי יכול להיות חופשי לכל מי שאני מכיר, אבל לא לאנשים אחרים, ואפשר להשיג אותי במסנג'ר תמיד – אבל אם אתם חברים מהעבודה אז אני לא זמין בסופ"ש (הלוואי). וכו'. הבנתם את הרעיון. אפשר להרחיב את זה אפילו לשיחות טלפון, אימיילים וכדומה – אם מגיע טקסט קצר מאמא אני רוצה לקבל את זה בסמס ובטוויטר שלי, אבל אם זה מחבר לעבודה אז אימייל מספיק – אין סיבה טכנולוגית שכל זה לא יתרחש היום.
פתרון כזה יפתור, כדרך אגב, גם את בעיית הלינקים של לוטם וניב למעלה. אני שולח אתכם ללינק אחד, והם כבר מכוונים מה אתם רואים. הרי אני מנסה להפנות אתכם לאנשים עצמם (זה ניב, זו לוטם), ואני מאפשר להם להגדיר איך הם רוצים שתראו אותם (אנשי מקצוע? אנשי רשתות סוציאליות? אנשי סטאר טרק? אולי חלקכם תראו אותם בצורה אחת אבל אחרים יראו בצורה אחרת?)
ניב כתב פוסט יפה בעל כותרת זהה לשלי, ובגלל שכבר כמה זמן אני מחפש משהו לכתוב עליו, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה. למרות שהסיכום של ניב מרשים, לדעתי הוא לא מדויק, ואני אסביר את הדיעה שלי.
הערה חשובה – אני מדבר על השימוש בטוויטר ככלי מסחרי. טוויטר הוא פלטפורמה חברתית בסופו של דבר, ולכל פלטפורמה כזו יש שימושים מיועדים, וברגע שהיא הופכת לפופלארית – שימושים מסחריים (אני מכליל שימוש פוליטי כמסחרי במובן הזה).
תודה לניב על הנושא.. ועל הפוסט המקורי..