ליאור שיאון – קיים משמע אני חושב

רק חצי יום עבר בטיול שלי לסקוטלנד וכבר יש כל כך הרבה לספר.. טיול עם מליון תקלות, והיד עוד נטויה.. אבל זו הרפתקאה, נכון? והמטרה הראשית שלי השבוע היא לזרום עם מה שקורה  אז תקלות רק מוסיפות לחגיגה..

זה התחיל בשדה, או אולי בערב שלפני.. אולי לא כדאי לשתות בקבוק קאוה שלוש שעות לפני הטיסה, אפילו עם זה במועדון הקצינים, וזה בטח הרבה פחות מומלץ לישון שעתיים, ולשכוח את כרטיס האשראי שלך בכיס של הג’ינס.. למזלי אני תמיד מגבה, ומגבה, ותמיד יש איזו אפשרות להסתדר בלי.. אז הוצאתי את הויזה, וישר לקחתי 400 לירות שטרלינג, שיהיה. מה שכן, בויזה לא השתמשתי כבר חמש או שש שנים, אין לי מושג ירוק מה המיספר הסודי שלי.

הטיסה עברה בסדר, די הייתי גמור וישנתי את רובה. לצערי העירו אותי לארוחה, אבל נרדמתי במהרה. הסרט שהיה במטוס היה זה שראיתי לפני שבוע בקולנוע.. כמה אפשר, חשבתי לעצמי, אבל החיים רצו להראות לי.

מהספר שלקחתי אני די מרוצה. אפילו שמפנזים חושבים על פרישה. מתחיל מצויין, ממשיך די טוב, קצת נאבד באמצע. אני לקראת הסוף ונראה שהוא משתפר. למזלי הבאתי עוד שני ספרים וכמה עיתונים, כדי שיהיה מה לקרוא.. מי ידע שאני מסיים ספר ביום כמעט.

בליי אובר הראיתי את הדרכון במעבר וראיתי משהו מוזר. אמרתי שאני אבדוק אח”כ. בדקתי אח”כ. מתברר שהפקידה בישראל הביאה לי 400… פרנקים שוויצרים, ולא לירות סטרלינג. לעזאזל. אני הייתי עייף מדי כדי לבדוק והיא עייפה מדי בשביל לקלוט. אוף, אוף, אוף.

בשדה התעופה של אדנבורג המצב קצת משתפר. הפקידה בinformation די נחמדה, שמחה לראות מישהו שבא ללא תוכניות, להרפתקאה. מקרה או לא, היא ישר קלטה, ואני הרגשתי טוב  חשבנו ביחד לאיפה לנסוע, אני רציתי צפון, והיתה אפשרות לכיוון הוויסקי (speyside) או הטיולים (highlands). הלכתי על הטיולים, היה לי מספיק אלכוהול ליומיים בדם. קניתי כרטיס ונסעתי העירה, לתחנת האוטובוס הראשית.

קניתי כרטיס, אני אומר, אבל למה? מתברר שקניתי כרטיס אל העיר ולא לצפון. האוטובוס לצפון איחר, וכולם היו לחוצים כשהוא סוף סוף הגיע. כשגילו שיש לי את הכרטיס הלא נכון פשוט לא הסכימו לחכות.. זונות. אז הלכתי לקנות חדש, פיספסתי את האוטובוס.. הבא בתור הוא עוד 3 שעות, והנסיעה עצמה ארבע. אני מקווה שיהיה מקום פתוח לישון בו כשאני אגיע.

בנתיים אני מנסה לנצל את הזמן. צילמתי קצת, שתיתי קפה טוב, הלכתי לבנק שמצאתי בעיר והוצאתי כסף ידנית. לפחות זה הצליח ואני פחות לחוץ עכשיו. פיזרתי את הכסף בשלושה מקומות ליתר בטחון, והלכתי לכיכר מדהימה שראיתי כדי לשבת ולכתוב, לקרא, ולהעביר את הזמן. איתי בכיכר על הדשא עשרות צעירים, כמה אימהות, וכמה אנשים מחוייטים לגמרי, כולם על הדשא מתפננים. איזה חיים.

חבל לי להשאיר את היום הקודם כמו שהוא היה.. והוא די הלך והשתפר. אני אתחיל מהסוף – ניצלתי. אני יושב בבר, שותה בירה, כותב ונכנס לאינטרנט. יש חיים.

לפני עשר דקות מצאתי סופר פתוח. כל מי שמבין ענין יודע שאין טיול נורמאלי בלי לבקר בסופר מרקט מקומי. מי שמבין יותר גם אוכל משם. אני מבין – ישר קניתי גבינה מ-ע-ו-ל-ה, לחם דגנים, וארוחת ערב מושלמת. אין, אין על החיים.

לפני חצי שעה נכנסתי למקלחת. אחרי יום שלם. 20 שעות בערך מהרגע שיצאתי מהבית. שתי טיסות, שני אוטובוסים, הרבה זמן המתנה. המיים חמים, ואני פשוט נותן להם לשטוף את הפנים שלי. איזה תענוג. אין דברים כאלה בכלל. לא המציאו עדיין. מקלחת חמה. מומלץ.

עשר דקות לפני זה, אני יורד סוף סוף מהאוטובוס אחרי 4 שעות. כמה חבר’ה יורדים והבחור שלידי, שאין לי מושג מה הוא מדבר אבל יש מצב שזו אנגלית, כי דיברנו איזה חצי שעה כבר, אומר לי לרדת וללכת אחריהם. אני עושה את זה ומגיע לאכסניית נוער באבימור. ישר לוקח חדר ליומיים. מוסיף תשלום על מגבת. אכסניית נוער. OMG. כבר עבר זמן מאז שהייתי באכסנייה. יש עדויות לעוד כמה אנשים בחדר, אבל לא אכפת לי. אני כבר מתחיל להתלהב. עוד רגע מקלחת שחלמתי עלייה בשלוש שעות האחרונות, ואז יוצא לסיבוב למצא אוכל ורשת. מחליט לקחת את החולצה של ONE IS ALL YOU NEED. אמנם המשמעות המקורית שונה, אבל זה נראה לי מתאים כרגע.

שעתיים לפני זה, מישהי עולה לאוטובוס ואומרת משהו באיזו שפה שאני מתחיל להבין שזו סקוטית. לא בטוח שיש דבר כזה סקוטית אבל אם זה אנגלית אני כבשה. היא אומרת משהו וזורקת את המילה AVIEMORE, שזה היעד שלי. אני הולך לשאול. כן, אם אתה רוצה להגיע לשם כדאי לך להחליף אוטובוסים, הנוכחי הולך לחכות חצי שעה לאיזה אוטובוס שמאחר מלונדון. פלצנים הלונדונים האלה. אני תופס את הפקלאות ורץ. אני לא מאחר עוד אוטובוס.

שעתיים לפני זה אנחנו סוף סוף באוטובוס לAVIEMORE. וואו. כבר ממש מאוחר, אני מקווה שיהיה לי איפה לישון. מתחילים להכנס לנוף הסקוטי. כבשים שמנמנות ופרות בריאות, כרי דשה אינסופיים, הרים עם קצת שלג למעלה. זה לא ניו זילנד, אבל זה די קרוב. אני חושב שאני אחבב את המקום. חבל שהמקומיים לא יודעים אנגלית אמיתית.

אז על מה אני חושב כשאני מתכנן נסיעה כזו, אחרי כל כך הרבה זמן בלי חופש?

על וויסקי? על נופים? אה. קצת. חייב להודות.

על המנוחה? על החופש? אה. קצת יותר, חייב להודות.

על האופניים שלי? אממ. קצת יותר.. קצת יותר.

על ריצות? טוב נו. ברור.

על איפה, ואיך, על מזג האויר, ומתי, ואיך לשלב ריצה ואופניים וויסקי ומנוחה, ספר ומחשבים, קריאה והנאה. אנשים ולבד. על טיול, על חופשה.

ביום שישי אני טס לסקוטלנד. נוחת, ועד כאן זה מתוכנן (מקווה שזה גם יצליח..). מכאן והלאה..

הוא הגיע כמו סערה וכבש את כולנו, את כולם. עצום מימדים ועם לב זהב, שמח לראות אותנו תמיד, התרגש, קפץ ורריר כאילו אין מחר. היה החזק מכולם אך עדין כמו תינוק. אם לא רצית להלחם הוא התלטף, אם רצית לרוץ הוא רץ. הוא היה חבר טוב.

הוא הגיע בתור ג’יי, אבל זה אף פעם לא הסתדר. ג’ף התאים לו יותר, ואז כמובן ג’פי. בסדר פסח האחרון רצו לשים אותו בחוץ, שלא יפריע, אבל הוא ביקש יפה, ונכנס, והיה אדיב, מנומס, ועדין כמו שרק הוא ידע.

ואז הוא הרגיש לא טוב.

אממ. יש משחק כזה, של בלוגרים, שנקרא 7 דברים שלא ידעתם עלי (דביר, שתייג אותי, אומר שזה דומה לשבע בום, אבל לא, ההיפך!), ומכיוון שרוב הקוראים של הבלוג הם לא מהסביבה, אז הסבר קטן: אני צריך לכתוב 7 דברים שאף אחד (או, לטס פייס איט, אף אחד שקורא כאן, או רוב האנשים שקוראים כאן לפחות) לא יודע עלי, ואז לתייג הלאה שבעה אנשים, בתקווה שלא השתתפו עדיין במשחק.

אז הנה כמה דברים קטנים שלא יודעים עלי:

1. אף פעם לא היה לי זמן. התחלתי ללכת בגיל חצי שנה, ולדבר בגיל עשרה חודשים. כמובן שהתוצאה המיידית הייתה שאף אחד לא מצא אותי כי לא הבינו שאני יודע ללכת, והתוצאה המיידית השנייה אחרי זה היתה שפתחתי את הראש על הממטרה בחצר (ועוד בונוס קטן: סה"כ פתחתי את הראש עוד 11 פעמים מאז..)
2. כשהייתי קטן, אחי הגדול לקח משחת שיניים ומרח אותה עלי כשישנתי. כמובן שהתעוררתי שהיא היתה לי על כל הגוף, כולי מגורד ומעוקצץ, והוא והחברים שלו שישנו אצלנו התפקעו מצחוק. למחרת שיחקנו בחוץ והתחרנו בריצה, והם החליטו לנסות להפיל אותי כשאני עובר את החוט של הסיום. קלטתי את זה, קפצתי מעל והוא נפל במקומי. מאז למדתי שלא רק שאתה יכול להלחם בגדולים ממך, אתה יכול להגיע ראשון ולהפיל אותם בדרך.
3. העבודה הראשונה שלי היתה בגיל חמש: יום אחד הופעתי במכולת השכונתית ואמרתי שאני מחפש עבודה. החלום שלי היה כמובן לעבוד על הקופה ולטפל בכסף אבל שלחו אותי למכור לאנשים (לפחות ככה אני זוכר). נדמה לי שהרווחתי 5 שקל (היו אז שקלים? אולי משהו אחר, לא משנה) או שאולי בסוף קניתי משהו ב5 שקלים, או שאולי שילמתי כדי שיתנו לי להשאר. אל הקופה אף פעם לא הגעתי, אבל זו היזמות הראשונה שלי.
4. כל כמה זמן רצו להשאיר אותי כיתה. זה קרה בגן, בכיתה ד', בכיתה ו', י' ויא', תמיד מאותן סיבות (לא מכין שיעורים, לא מרוכז בכיתה, צעיר מדי, ואח"כ כשהתחלתי להבין שיש חיים ששווה לחיות אותם, גם לא בא לשיעורים בכלל). תמיד אמא שלי הייתה צריכה לבוא, להקשיב, לחתום שאני אשתנה, ולהמשיך הלאה. אני אף פעם לא הבנתי מה רוצים ממני. אני חושב שמאז נעלם לי הכבוד להיררכיה שמנצלת כוח במקום יכולת כדי להשאר בטופ.
5. 4 אירועים עיקריים שעיצבו לי את הילדות והחיים (שאני זוכר, ושהיו אירועים חד פעמיים תחת שליטתי, לא כמו מעבר דירה, אנשים שהכרתי וכו', שגם לזה השפעה חזקה) היו: המחשב הראשון שאבא שלי קנה לעבודה (הpc הראשון, לפני זה עוד היה טקסס אינסטרומנט) – ראיתי אותו – התחלתי לתכנת, ומאז לא הפסקתי. מדי פעם ניסיתי את הקטע של המשחקים אבל זה לא עשה לי את זה. למדתי בייסיק עם בייסיקה (1-8) ופיתחתי משחק מחשב עם חבר טוב (Revenge Of The Warriors, קווסט כמובן). הספרים של ריצארד באך (שנתנו לי מעוף ואז הבנה של כמה העולם שונה ממה שהיינו רוצים שהוא יהיה, ומעוף צריך להשיג בדרכים אחרות), הסרט ללכת שבי אחריו (אמונה בבני אדם, ברוח האדם ומה שאנחנו יכולים לעשות), וכמובן, אותה הצעה חד פעמית מחבר להשתתף סתם כך בטריאתלון הראשון שלי, למה לא, שווה, מקסימום תפסיק אח"כ.
6. כשדברים לא עובדים מהר, יעיל, או בצורה הגיונית, אני משתגע וחייב לתקן אותם, אם אפשר. אני אוהב לראות משהו שלא עבד טוב מספיק מתחיל לתקתק כמו שצריך. אל תדאגו, אנשים לא כלולים בקטגוריה הזו,  אז אני לא מטורף לגמרי, למזלי. אבל תנו לי תוכנה עם באגים, איטית, מתרסקת, ואת הקוד, ואני מאושר. כשאני חושב על זה, תמיד אהבתי יותר לתקן דברים שלא עובדים מאשר ליצור דברים חדשים – האתגר גדול יותר ומסובך יותר, אם כי לאחרונה גיליתי שאני אוהב גם ליצור מאפס.
7. אני אופטימי. אני מאמין שאנשים טובים, בגדול (למרות שיש יוצאים מהכלל) ולרוב הסיבות לכל מיני מעשים שנראים רע הם חוסר הבנה, או בסה"כ אותנ שאיפה לאושר אישי של כל אדם ממליון סיבות שלאחרים קשה לראות, אותה שאיפה שיש לכולנו ולא רצון לפגוע, ולמרות שהתוצאות לפעמים לא אופטימליות, לכל אדם יש חברים שחושבים שהוא איש טוב, אמא שאוהבת אותו, ואחות קטנה שרק רוצה להיות כמוהו. אם תחשבו על זה ככה החיים שלכם וגם של הסובבים אתכם יהיו טובים יותר, כנראה (מצד שני, אל תנסו לבדוק אם זה גורם לי להיות תמים ואידיוט,כי אני לא :))

אני מתייג את אורית, איתמר, אמא, מיקי, לימור, אורן ונועה.. תהנו!

למי שעוקב – ההתחלתי להתענין בבודהיזם לאחרונה, וזה הולך ותופס אצלי תאוצה: מחשבות, ניסוחים ורעיונות חדשים.

אחד העקרונות של הבודהיזם היא היכולת לפקפק במה שאומרים לך – כולל מה שגורואי הבודהיזם עצמם אומרים לך. מכיוון שמטרת הבודהיזם היא לגרום לאנשים אושר, כל אדם יכול "לכוונן" את התאוריה כדי שתתאים לו, לסביבה שלו, לתקופה שלו. כבר ידעתי שמצאתי בית טוב.

ברמה הבסיסית ביותר, לבודהיזם 5 עקרונות מוראל, שאני אדבר עליהם עכשיו אבל ארחיב בפוסטים הבאים. המטרה שלי ברשימות האלו היא לאסוף מחשבות, ללקט רעיונות, לכתוב אותם, אולי לדון בהם (אם מישהו קורא) ובעיקר לזכור את השטויות שעולות לי בראש.

1. הימנעות מפגיעה בכל יצור חי.
2. הימנעות מנטילת דבר שאינו ניתן.
3. הימנעות משימוש פוגעני במיניות.
4. הימנעות מדיבור לא הולם או מזיק.
5. הימנעות מנטילת חומרים מערפלי תודעה.

שיווק סוציאלי, דרך הרשתות החברתיות שלנו – עובד. או אמור לעבוד בכל זאת. למה לא? ההמלצות הטובות ביותר הן אלו של החברים שלנו. ככל שהתחום הזה מתפתח, רמת השיווק עולה ויחד איתה רמת היכולת שלנו להתעלם ממנה, במעגל קסמים אין סופי.

אחת הבעיות הגדולות של המשווק ברשתות סוציאליות היא דווקא המעגל הקטן (יחסית) שהוא נמצא בו – או יכול לשלוט בו. אם ניקח את טוויטר ופייסבוק כדוגמא, המעגל החברתי מצומצם מאוד, לרוב כ200 עד 2000 חברים. כשאתה משווק לקבוצה כזו, לעיתים קרובות נראה שהשיווק עובד, הוא פעיל, והמוצר הסופי שלך פופולארי. אבל איך אפשר לבדוק אם הוא עובד באמת?

כמובן שיש סטטיסטיקות, ולפעמים, זה כל מה שחשוב. אם רוצים לפרסם משהו כללי שמיועד לכולם, המספרים הם כל מה שמשנים. אבל האמת – זה שיווק דור ישן. החוזק האמיתי של השיווק 2.0 הוא שיווק לאנשים הנכונים, ואז – מספרים בלבד לא מספיקים, לפחות לא המספרים הרגילים. אנחנו צריכים להבין שקהל היעד המדויק שלנו אהב אותנו, קרא את הפרסומת ואולי אפילו הקליק כדי לקנות משהו בסוף התהליך.

התחלתי לדבר על הפתרון לבעית הפרטיות ברשת בפוסט קודם והדיון שם לא הושלם אבל אין ספק שפתרונות הפרטיות (או חוסר הפתרונות) ישפיעו כאן – עד כמה יחשפו הרשתות החברתיות את הפרטים האלה עלינו כדי לעזור לשיווק להיות נכון יותר, וכתוצאה מזה – עד כמה פרטים נסכים לחשוף על עצמנו?

ועד אז? כמו בכל פעולת שיווק, צריך קודם כל להחליט מי הוא קהל היעד שלך. אחת הבעיות בקמפיין של מדינת ישראל, לדוגמא, היא שלמרות שהוא קמפיין הסברתי המיועד לקהל ניאטרלי (ז"א, לא קהל אוהד מראש, ומצד שני, כנראה גם לא קהל שונא) – הויראליות שלו בנויה על אהדה – הוא עובד בעיקר על קהל הבית וחברים שלהם (שהם, כנראה, גם קהל בית). אם יש אנשים שחלק מהקהל שלהם אינו אוהד, רוב הסיכויים שהם לא ירצו להשתתף באופן אוטומטי בקמפיין כזה (לדוגמא לשנות את הסטטוס שלהם בפייסבוק בתכיפות רבה), אלא אם החומר המוצג מענין במיוחד – משום שבעולם הסוציאלי פרסומות שכאלה אינן במקום – הן אינן מנומסות. הניג'וס צריך להיות יותר עדין, או שמטרתו צריכה להיות שונה.

קמפיין כזה ברשת חברתית צריך לעורר אהדה, סמפטיה, או הבנה. אי אפשר לעודד את זה ב150 אותיות, אפילו שיורים עלינו הרבה קאסאמים. צריך לפחות לאפשר ולהפנות למקומות שמסבירים יותר, וצריך לתת הרבה הסברים שונים, נקודות מבט, מדיה רחבה וכו'. צריך לעשות את זה בכמה שפות, ולתת הרבה הפניות מכמה שיותר מקומות. הסטטוסים שיוצאים צריכים לעורר ענין – שורה קבועה שסופרת לא מעוררת ענין, במיוחד שפייסבוק לא מראה אותה לפי הצפוי ולפי הזמן שהיא פורסמה. ז"א שהסטטוסים צריכים להיות משתנים – בתוכן, בשעה, באופי. איך אפשר ליצור כל כך הרבה תוכן אתם שואלים? על תוכן גולשים שמעתם?

אני בעד עבודה שיווקית, באמת. אני אפילו מעריך עבודה של שיווק ויראלי ברשת, אם הוא נעשה בצורה טובה. אני מאוד שמח שישראל לקחה צעד קדימה ויש לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה – בלוג של קונסוליית ישראל בניו יורק (שעושה עבודה מצויינת!), הבלוג שעוזר לנו לנצח (אבל עושה עבודת SEO לא טובה במיוחד), הערוץ של צה"ל ביוטיוב … וגם … אפליקצית פייסבוק וחשבונות טוויטר: סופר קסאמים והחשבון המצויין של קונסוליית ישראל.. אני עוד יכול להמשיך כמה זמן.

אז מה הבעיה שלי עם כל זה?

• המהירות שכל אלה צמחו – בנוסף על בעיית הSEO שאני עוד אדבר עליה – פשוט לא עובדת. היום אם אני רוצה לעזור, אני לא יודע למי לפנות. אם אני רוצה להתעדכן (ומשום מה לא רוצה את למהנט) אני לא יודע מי אמין, מי מקצועי, מי עומד מאחורי כל יוזמה. ואני בטח לא יודע אם כל אלה ישארו בסביבה אחר כך. בשביל חדשות, בשביל שיווק, בשביל מיתוג – צריך נוכחות. צריך להיות גזע עץ, ולא פטריה שאחרי הגשם.
• עומס הודעות – יש הבדל בין הרצון להפיץ והצורך להפציץ. אני מבין שיש כמה אנשים שעוסקים במלאכה, אבל כשכל אחד כותב את אותם דברים, (התקפה מצד אחד) ועוד מוסיפים שבעה משתמשים פיקטיביים שרק מודיעים את אותן הודעות (איגוף מימין), ומשלימים את המכה ע"י retweet (שבירת האויב) – הדבר היחידי שמשיגים הוא סלידה ורצון לנקות את הפיד הסוציאלי שלי. כי אין מה לעשות, זה פיד סוציאלי חברתי ולא חדשותי, ואם הייתי רוצה שהוא יהיה כזה הייתי נשאר בלמהנט (אם אני כבר כאן, אותו דבר על פידים פוליטיים..)
• עבודת SEO – מכל יצירת התוכן, המשתמשים, העידכונים, חלק מעבודת הרשת החשובה ביותר – SEO (כאן בעברית) – נשכחה. עם כל הכבוד לברנזה הקטנה שלנו, ושל החברים שלנו, כולם לטובתנו בכל מקרה. החוכמה היא להגיע לאחרים – לאלו שלא בטוחים, או לאלו שלא יודעים. הם יגיעו ע"י חיפוש בגוגל, ובשבילם אנחנו צריכים קידום אתרים. את האתר עזרו לנו לנצח ראיתי הרבה מאוד אנשים מאוד חזקים (ברמת אתרים וPR) מזכירים – למה לא לנצל את זה כמו שצריך?

ג'ון בורג קורא לזה המלחמה הסוציאלית הראשונה (דרך אגב, הוא אוסף שם רשימה אפילו יותר גדולה משלי של פעילות ברשת אם בא לכם לראות). אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שעושים את המלחמה על גבי הרשת הסוציאלית (שלי?). אני יודע מה יענו לי על זה – יש מלחמה בעולם האמיתי, ואנחנו משתמשים במה שאפשר כדי להלחם בחזרה. כל אותם אנשי המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמין בזה, יש דרך ויש דרך. ואני בטח לא אוהב אנשים שקשורים אלי ("חברים") שמנצלים את הקשרים שלי אליהם כדי להפיץ מידע שיווקי.