מתי שיווק ויראלי הוא פשוט יותר מדי?

אני בעד עבודה שיווקית, באמת. אני אפילו מעריך עבודה של שיווק ויראלי ברשת, אם הוא נעשה בצורה טובה. אני מאוד שמח שישראל לקחה צעד קדימה ויש לנו נוכחות אינטרנטית מרשימה – בלוג של קונסוליית ישראל בניו יורק (שעושה עבודה מצויינת!), הבלוג שעוזר לנו לנצח (אבל עושה עבודת SEO לא טובה במיוחד), הערוץ של צה"ל ביוטיוב … וגם … אפליקצית פייסבוק וחשבונות טוויטר: סופר קסאמים והחשבון המצויין של קונסוליית ישראל.. אני עוד יכול להמשיך כמה זמן.

אז מה הבעיה שלי עם כל זה?

day_of_the_long_tail_3
  • המהירות שכל אלה צמחו – בנוסף על בעיית הSEO שאני עוד אדבר עליה – פשוט לא עובדת. היום אם אני רוצה לעזור, אני לא יודע למי לפנות. אם אני רוצה להתעדכן (ומשום מה לא רוצה את למהנט) אני לא יודע מי אמין, מי מקצועי, מי עומד מאחורי כל יוזמה. ואני בטח לא יודע אם כל אלה ישארו בסביבה אחר כך. בשביל חדשות, בשביל שיווק, בשביל מיתוג – צריך נוכחות. צריך להיות גזע עץ, ולא פטריה שאחרי הגשם.
  • עומס הודעות – יש הבדל בין הרצון להפיץ והצורך להפציץ. אני מבין שיש כמה אנשים שעוסקים במלאכה, אבל כשכל אחד כותב את אותם דברים, (התקפה מצד אחד) ועוד מוסיפים שבעה משתמשים פיקטיביים שרק מודיעים את אותן הודעות (איגוף מימין), ומשלימים את המכה ע"י retweet (שבירת האויב) – הדבר היחידי שמשיגים הוא סלידה ורצון לנקות את הפיד הסוציאלי שלי. כי אין מה לעשות, זה פיד סוציאלי חברתי ולא חדשותי, ואם הייתי רוצה שהוא יהיה כזה הייתי נשאר בלמהנט (אם אני כבר כאן, אותו דבר על פידים פוליטיים..)
  • עבודת SEO – מכל יצירת התוכן, המשתמשים, העידכונים, חלק מעבודת הרשת החשובה ביותר – SEO (כאן בעברית) – נשכחה. עם כל הכבוד לברנזה הקטנה שלנו, ושל החברים שלנו, כולם לטובתנו בכל מקרה. החוכמה היא להגיע לאחרים – לאלו שלא בטוחים, או לאלו שלא יודעים. הם יגיעו ע"י חיפוש בגוגל, ובשבילם אנחנו צריכים קידום אתרים. את האתר עזרו לנו לנצח ראיתי הרבה מאוד אנשים מאוד חזקים (ברמת אתרים וPR) מזכירים – למה לא לנצל את זה כמו שצריך?

ג'ון בורג קורא לזה המלחמה הסוציאלית הראשונה (דרך אגב, הוא אוסף שם רשימה אפילו יותר גדולה משלי של פעילות ברשת אם בא לכם לראות). אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב שעושים את המלחמה על גבי הרשת הסוציאלית (שלי?). אני יודע מה יענו לי על זה – יש מלחמה בעולם האמיתי, ואנחנו משתמשים במה שאפשר כדי להלחם בחזרה. כל אותם אנשי המטרה מקדשת את האמצעים. אני לא מאמין בזה, יש דרך ויש דרך. ואני בטח לא אוהב אנשים שקשורים אלי ("חברים") שמנצלים את הקשרים שלי אליהם כדי להפיץ מידע שיווקי.

כמה מילים על נוכחות באינטרנט

לוטם חיון (הבלוג של לוטם, וכאן, וכאן עם ניב, שנמצא גם כאן והרזומה וכאן אני לא סתם מוסיף קישורים, יש לי נקודה להעביר) כתבה הערה מענינת בפייסבוק בשתי דקות של רצינות על הפרטיות שלנו ברשת החדשה (2.0?), או התקשורת החדשה, ועל אתיקה וכללי התנהגות שצריכים להיות בה.

למרות שיש לי תשובה עקרונית ללוטם, והיא דווקא לא ארוכה, החלטתי לענות בפוסט משלי ולהאריך. אני חושב שאולי בעצם זה שאני עונה כאן אצלי אני עובר על איזשהו חוק לא כתוב – האם התשובה שלי לא "שייכת" ללוטם ומקומה ליד הפוסט שלה? ואולי בכלל זה של פייסבוק שלא מסכימים בתנאי השירות שלהם להוציא תוכן החוצה? ואם אני עונה ללוטם אבל רוצה שעוד אנשים יראו את התשובה שלי – איך אני עושה את זה בלי להכריח אותם להרשם לפייסבוק ולחשוף על עצמם נתונים?

הכל מוביל, כמובן לסוגיית הפרטיות ברשת, איך משתלטים עליה, ולמי הכל שייך, לעזאזל.

אבל קודם כל, תשובה ללוטם. לכל מדיה יש חוקים משלה. יש אנשים טובים ומקצוענים ממני להסביר על החוקים של המדיה הישנה, עיתונים, טלויזיה וכדומה. זה לא ששם אין בעיות, רק לאחרונה אני נזכר בשני פסקי דין בעיתיים שמזכירים לי סיפורים דומים למה שלוטם כותבת: מישהי שרצתה שפרסום פסיקה לטובתה בבית משפט (ז"א, היא צודקת במשפט שנערך) לא יהיה פומבי כדי לא לפגוע בפרטיות שלה (פרטים כאן היא לא קיבלה את מה שרצתה) ואורח בחתונה שלא רצה שתמונתו תפורסם (היא פורסמה), אבל המצב ב"עולם האמיתי" פחות או יותר מובן, יש חוקים, אם כי הם משתנים, ויש הרבה אנשים שמתפרנסים מזה.

המדיה החדשה (מה שנקרא, אתרים מבוססי תוכן גולשים) יצרה שתי בעיות עיקריות:

  • תוכן בעל אופן אישי, אך לא פוגעני באופן ישיר, בפלטפורמה מעודדת הפצה: מכיון שכל אחד יכול לתרום תוכן, ושיטות התרומה הפכות מיידיות וקלות יותר, התוכן הופך להיות יותר ויותר אישי. כשאני תורם תוכן אישי שלי, אין ספק שכלול כמעט בכל תוכן כזה משהו אישי של מישהו אחר. אני מציין לא פוגעני במכוון משום שלפגיעה כזו יש חוקים ברורים מאוד. וכמובן, הפלטפורמות הווביות (2.0) לא רק מאפשרות הפצת תוכן, הן מועדדות את ההפצה ואף מתקיימות תודות לה. אם בפייסבוק מישהו מעלה תמונה שלי ומתייג אותי, אפילו אנשים שלא הכירו את הצד השני רואים את זה. המרחב הופך להיות עצום ובלתי ניתן לשליטה.
  • תוכן שלעולם לא נעלם: תודות לגוגל, מדיניות שמירות הפרטיות של פייסבוק וכו', תוכן אינטרנטי לא ממש נעלם. אם תמונה שלי בעיתון התפרסמה ואף אחד לא ראה, או שמישהו ראה אבל זה יעלם מהתודעה תוך חודש חודשיים, מילא. אבל תמונה שלי בפייסבוק תשאר פחות או יותר לעד, ותופיע כל פעם שמישהו יחפש את שמי מחדש.

אנחנו בתחילת הדרך. הפוסט של לוטם (ועוד כמה לפניו, ועוד הרבה אחריו) יהוו את התחילה של הפתרון – אנשים שמבקשים להוסיף סדר ואתיקה לבלאגן. לאט לאט אנשים ילמדו, אין מה לעשות – תמיד, אבל תמיד, אנשים שחיים את השינוי "מבינים" אותו קודם ומבינים את הקוד ההתנהגותי טוב יותר, ואנשים שמצטרפים אח"כ מפספסים. רוצים דוגמא קלה אבל שונה לגמרי? ברכיבה על אופניים (לא ראיתם את זה מגיע, הא?) בשטח יש מצבים ששני אנשים לא יכולים לעבור, השביל צר מדי. חוקי ה"שבט" אומרים שמי שיורד, למרות שהוא מהיר יותר, צריך לעצור ולתת זכות קדימה לזה שעולה, כי זה קשה יותר לטפס, פיזית, קשה יותר לעצור ולהמשיך. תמיד כשאני נתקל באנשים שלא נותנים את זכות הקדימה הזו, ברור שהם חדשים. אם יש לי סבלנות לעצור, לדבר איתם (לרוב אין) ולהסביר – אני רואה את זה. אין מה לעשות – יש חוקים חדשים ויש חוקים מתהווים. אינטרנט זה חדש, רשתות חברתיות זה חדש וחלק ממה שזה מביא איתו זה חוסר הבנה, אנחנו נסתדר בסוף, אבל יהיו במפים בדרך.

במקביל תתפתחנה טכנולוגיות תומכות, סטארטאפים וחברות ענק שבאות לפתור בעיות חדשות שנצרות במדיות חדשות. יש שני פתרונות שדיברתי עליהם בעבר שאם הייתי מזיז משהו, הם כבר היו כאן, ואם אף אחד לא יעשה את זה בסוף, אני פשוט אממש אותם (אם אתם קוראים כאן ומחליטים לממש, עושים המון כסף ואקזיט, אנא זרקו את השם שלי כיועץ הסתרים או לפחות תזמינו לי איזה וויסקי טוב (גלנליווט 18?))

אני מחלק את הנוכחות שלנו לשניים: התוכן שלנו והחוקים שלנו. אני מאמין שבסופו של דבר יש סיבות רבות וטובות שכל תוכן שאנחנו יוצרים ברשת יהיה משוייך אלינו, באחריותינו ובבעלותינו – אם כי ייתכן שנשכיר אותו בכסף או בשיתוף לאחרים. שליטה כזו על התוכן תאפשר לנו לחלוק עם בלוגרים פופולריות (אם אנחנו עוזרים לפתח את הדיונים שעושים את הבלוגים שלהם פופולריים), נותנים לנו אחריות על התוכן שאנחנו יוצרים (כמו שצריך להיות, ולא להפיל את זה על האתרים), ויחד עם החוקים שלנו (עוד פירוט על זה, עוד רגע) נותן לנו פתרון מלא על מי ומה אנחנו. בהמשך השליטה הזו גם יכולה לתת לנו יכולת למחוק תוכן שאנחנו מתחרטים עליו..

זאת אומרת שהפוסטים שלי יהיו אצלי, והם יופיעו בבלוגים שלי לפי רצוני, או במקביל גם בפייסבוק, וגם בקפה. חוות הדעת של תופענה ברמקול, ואם יש חוות דעת על מקומות בניו יורק אז גם ברמקול ניו יורק וגם בילפ וכו. הכנ"ל המיקרו בלוגינג שלי, השירים שלי, המחשבות שלי.

החוקים שלנו הם האישור של אלו אתרים ושירותים יכולים לגשת לתוכן שלנו, מה אנשים יכולים לראות ומתי. ייתכן שיש לי המלצות על רופאים מסויימים שאני רוצה לחלוק עם המשפחה אבל לא עם חברים במעגל השני (אתם יכולים לחשוב על איזה רופאים אני מדבר), תוכן מקצועי שמענין רק חברים מהעבודה ובטח לא את המשפחה, או תמונות שכייף לחלוק עם חברים אבל ממש לא עם אנשים שאני עובד איתם. הטלפון שלי יכול להיות חופשי לכל מי שאני מכיר, אבל לא לאנשים אחרים, ואפשר להשיג אותי במסנג'ר תמיד – אבל אם אתם חברים מהעבודה אז אני לא זמין בסופ"ש (הלוואי). וכו'. הבנתם את הרעיון. אפשר להרחיב את זה אפילו לשיחות טלפון, אימיילים וכדומה – אם מגיע טקסט קצר מאמא אני רוצה לקבל את זה בסמס ובטוויטר שלי, אבל אם זה מחבר לעבודה אז אימייל מספיק – אין סיבה טכנולוגית שכל זה לא יתרחש היום.

פתרון כזה יפתור, כדרך אגב, גם את בעיית הלינקים של לוטם וניב למעלה. אני שולח אתכם ללינק אחד, והם כבר מכוונים מה אתם רואים. הרי אני מנסה להפנות אתכם לאנשים עצמם (זה ניב, זו לוטם), ואני מאפשר להם להגדיר איך הם רוצים שתראו אותם (אנשי מקצוע? אנשי רשתות סוציאליות? אנשי סטאר טרק? אולי חלקכם תראו אותם בצורה אחת אבל אחרים יראו בצורה אחרת?)

איך משתמשים נכון בטוויטר

ניב כתב פוסט יפה בעל כותרת זהה לשלי, ובגלל שכבר כמה זמן אני מחפש משהו לכתוב עליו, חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה. למרות שהסיכום של ניב מרשים, לדעתי הוא לא מדויק, ואני אסביר את הדיעה שלי.

הערה חשובה – אני מדבר על השימוש בטוויטר ככלי מסחרי. טוויטר הוא פלטפורמה חברתית בסופו של דבר, ולכל פלטפורמה כזו יש שימושים מיועדים, וברגע שהיא הופכת לפופלארית – שימושים מסחריים (אני מכליל שימוש פוליטי כמסחרי במובן הזה).

  • בחירת השם צריכה להיות משמעותית. אני לא חושב שחייבים להסביר מי עומד מאחורי השם, משום שכבר היום יש די הרבה שמות פרועים ברשת, וגם מקובל שיש זהויות מתחלפות, זהויות בדויות וזהויות מסחריות. זה בסדר וזה מקובל, תלוי במה אתם מנסים להשיג. לדמות הראשית שלכם צריכה להיות נוכחות טוויטרית, אך היא יכולה להיות בנוסף לדמויות האחרות, הבדויות.
  • הדמות שלכם צריכה להיות מובנת לקהל.  הדמות של נתניהו (חבל לי לעשות עליו באשינג כמו כולם, בגלל שבכל זאת הוא, או אנשי הקמפיין שלו, חדשו משהו ברשת הישראלית, רע ככל שהביצוע היה ועדיין), לדוגמא, לא עוברת – משום שהוא מדבר כמו הליכוד, לא כמו האיש. היה עדיף שיקרא לו ליכוד וזה היה עובר טוב יותר. אולי זה קשור למיתוג הכללי של נתניהו=ליכוד בבחירות האלה, אבל יש מקומות שזה עובד ויש כאלה שלא. אף אחד לא הלך לבחירות המקומיות בנתניהו, הלכו לבחירות בליכוד, וכך גם טוויטר.
  • טוויטר לא נועד לשיחות, למרות שהוא כלי לא רע בשביל זה. טוויטר נועד לדיווחי נוכחות (כתבתי על זה קצת באנגלית). במשך הזמן דברים השתנו והם עדיין מתפתחים, אבל טוויטר הוא כלי נוכחות – או לפחות ככה הוא התחיל. היום כשאני מחפש את המשפט הנכון אני רואה שהם שינו את ההגדרה לשירות הודעות קצרות בזמן אמת (ראו בעלינו). אין בעיה שדמות מסחרית או פוליטית תופיע בטוויטר כדי לספר על עצמה, על הדרך, דיעות, פוסטים בבלוגים וכו', ולא בהכרח תפתח שיחות. כמובן שאם היא מוגדרת כשם של אדם (הינט הינט) כדאי שדווקא כן תהיה זוית אישית.
  • יש כמה דרכים טובות לגרום לאנשים לעקוב אחריכם, וניב כותב על כמה מהמוצלחות. אבל דמות מסחרית לא תמיד חייבת לעשות את זה. לפעמים לא מענין אם עוקבים אחריך הרבה אנשים או קצת – אלא שיעקבט אחריך האנשים הנכונים. לדוגמא אם אתם מדווחים על יציבות השירות שלכם (עידכוני גרסה, נפילות, וכו') או אם אתם גוף פוליטי גדול – אנשים כבר יבואו לבד (או דרך האתר), לא בהכרח במקום ש"ליכוד" יעקוב אחרי "אהוד ברק" (לפחות לא בטוויטר, זה גלוי מדי).
  • לדעתי אם אתה פוליטיקאי תפתח חשבון עכשיו, אבל קח אתך מישהו שילווה אותך, ידריך אותך או ימלא את תפקידו נאמנה במקומך, ודע שיהיה עליך להשקיע זמן כלשהו בנוכחות הזו שלך. יש הרבה שמישהו יוכל לעשות בשבילך אבל לא הכל, ובבמה הפוליטית כדאי לך לפעמים לייצג את עצמך.
  • דרך אגב, אין לי מושג אם זה יהיה ניצול טוב של התקציב. האם זה מגיע לקהל המועדף עליכם? לקבוצות הגיל שאתם רוצים למשוך? מה העלות החיצונית, או האינטרנטית המשנית (פייסבוק וכו') כדי להגיע לאותם אנשים? מה יותר יעיל? לא יודע, אולי שווה לחקור את זה אם יש לכם זמן.
  • ניב ממליץ על כלי נהדר (search.twitter.com) – תשתמשו בו כמו בכל כלי שאיש הSEO או הקידום הפוליטי שלכם ממליץ, באותן מילות מפתח. אני ממליץ להוסיף פיד רסס אם אתם משתמשים בקורא, ואם לא, תתחילו.

תודה לניב על הנושא.. ועל הפוסט המקורי..

אנשים טובים, אנשים רעים (בעיקר)

טרי פרצ'ט הוא גאון, לדעתי, ומה שמענין – הוא הולך ומשתפר עם הזמן. כל ספר שלו שאני קורא מפתיע אותי – איך הוא מצליח שוב ושוב להוציא עוד משהו מענין ומצחיק על העולם שלנו.
בספר "שומרים, שומרים" (Guards! Guards), בניאום בסוף של הלורד וטינארי לקפטן וימס (אני לא מאמין שאנשים ממש הלכו והכניסו ערכים לדמויות האלה!), הוא מסביר מהם אנשים טובים, ומהם אנשים רעים בעולם. לדעתי הנאום כל כך טוב שרציתי לכתוב אותו כאן:

"אני מאמין שאתה מוצא את החיים בעיתיים משום שאתה חושב שיש אנשים טובים ואנשים רעים" אמר האיש. "אתה טועה, כמובן. יש, תמיד ובלבד, אנשים רעים, אבל חלקם נמצא בצדדים מנוגדים".

הוא נפנף בידו הגרומה לעבר העיר והתקדם את החלון.

"ים גדול וגועש של רוע", הוא אמר, כמעט בבעלות, "רדוד יותר במקומות מסוימים, ברור, אבל עמוק, או, כל כך עמוק באחרים. אבל אנשים כמוך מרכיבים רפסודות קטנות של חוקים וכוונות טובות באופן כללי ואומרים, זה ההיפך, זה ינצח בסוף. מדהים!" הוא חבט בוימס בחביבות על גבו.

"כאן", הוא אומר, "יש אנשים שילכו אחרי כל דרקון, יעבדו כל אל, יתעלמו מכל חוסר צדק. הכל מתוך איזה מנהג, רוע יום יומי. לא המרשעות הגבוהה של החוטאים הגדולים, אלא היצור ההמוני של רוע בנשמה. חטא, אפשר לומר, ללא מקוריות. הם מקבלים רוע לא בגלל שהם אומרים כן, אלא מכיוון שהם לא אומרים לא. אני מתנצל אם זה פוגע בך," הוא הוסיף, מלטף את הקפטן על הכתף, "אך אתם ממש זקוקים לנו."

"באמת, אדוני?" אמר וימס בשקט.

"או, כן. אנחנו היחידים שיודעים איך לגרום לדברים לעבוד. אתה מבין, הדבר היחידי שאנשים טובים יודעים לעשות זה להפטר מאנשים רעים. ואתם טובים בזה, אני מסכים איתך. אבל הבעיה היא שזה הדבר היחידי שאתם טובים בו. יום אחד מצלצלים בפעמונים ומפילים את השליט הרשע, ויום למחרת כולם יושבים ומתלוננים מאז שהשליט הרשע עזב אף אחד לא מוציא את הזבל, כיוון שהאנשים הרעים יודעים לתכנן. זה חלק מהדרישות, אפשר לומר. לכל שליט רשע יש תוכנית לשלוט בעולם. לאנשים הטובים פשוט אין את הכשרון הזה."

זה מהנאומים שגורמים לי לחשוב, "אמממ."

משפט על יזמים

בישיבה עם שני חברים ושיחה על יזמות ויזמים, סיפר אחד הנוכחים סיפור שהולך במשפחה שלו. כשהיה קטן, שאל אותו אחד המורים שלו אם הוא מעדיף להיות ראש לשועלים או זנב לאריות. בשלב הזה של הסיפור כבר כולנו ידענו מה הייתה התשובה של כל אחד מאיתנו, אבל הסיפור המשיך, כצפוי: "ראש לאריות".

הסיפור הצחיק אותי, כי הוא זהה לסיפור שהיה לי בכיתה ד' כששיחקתי טניס והציעו לי לעלות לקבוצה הכי טובה במרכז הטניס באשקלון מהקבוצה השנייה. המאמן אמר לי שהם מנוסים יותר, גדולים יותר, ומשחקים טוב יותר ממני. "אתה צריך להחליט", הוא אמר, "אם אתה רוצה להיות ראש לשועלים או זנב לאריות". בשבילי הייתה רק תשובה אחת ברורה: אני רוצה להיות זנב לאריות עכשיו, כדי להיות ראש לאריות עוד חצי שנה.

יזמות היא בטבע האדם. אנשים שרוצים לשנות, רוצים להגיע רחוק, שאפתנים, סקרנים, לא לוקחים לא כתשובה, ולא משתמשים ברשימת התשובות האפשריות כרשימה היחידה (תמיד יש עוד תשובות), והחשוב ביותר – אנשים שעושים עם כל זה משהו – אלה יזמים.

בוקר יום ראשון

ש ימים כאלה, במיוחד כשהחורף מתחיל.. קשה לקום מהפוך, לצאת לרכיבה, להתחיל את היום.
יש ימים כאלה, אפילו קשים יותר, כשזה ביום ראשון, שמתגנב אליך בהפתעה,
מתי ולאיפה נעלם כל סוף השבוע? לרגע אתה לא מבין.
לא כל כך טוב להתעורר בהפתעה בבוקר. כשקר.
תודה לכל מי שהמציא את האספרסו.

על ויסקי אירי ומפגש חברים

מועדון הויסקי המקומי שלי נפגש לפגישה השנייה – והנושא היום (או הלילה) – ויסקי אירי, מודרך ע"י עמית.

המצגת מסבירה פחות או יותר את כל מה שלמדנו (הרבה!), אבל אני לא אחזור על הכל, אלא קצת על הזוית שלי על כמה המשקה המצויין מצויין הזה..

Irish Whiskey

View SlideShare presentation or Upload your own. (tags: irish whiskey)

על השולחן 5 סוגי וויסקי אירי, לפי הסדר שנבחר.. לדעתי גם לפי הטעם, מהנמוך לגבוה:

  1. פאדי (paddy) – פשוט וחזק.
  2. Tullamore Dew – הוויסקי שאני הבאתי – הויסקי האירי השלישי בפופולריות (אחרי ג'יימסון ובושמילס) – בכירסה היחסית פשוטה שלו. חריף בפה אבל יותר עדין מהפאדי.
  3. ג'יימסון – למרות שבוויסקים האיריים הפשוטים ג'יימסון הוא הפופולארי ביותר, בושמילס (השני) לדעתי טעים יותר, עדין יותר ונעים יותר בפה (רך וקליל יותר, כמו שאומרים), עדיין הג'יימסון טוב יותר מהשניים הקודמים.
  4. בושמילס 12 – בתמונה למטה –  אין מה לעשות. גם בוש וגם 12 שנה. יופי של עבודה החברה האלה עושים.. לא מתקרב לגלן פידך 12, אבל יחסית לאירי – לא רע בכלל. מתקתק (כרמלי) בריח (חזק!) ובטעם. זו הפעם הראשונה שהבנתי איזה משחקי טעם אפשריים בוויסקי – ברור שהוא לא מתוק, אבל איכשהו, בסוף, אחרי הלגימה.. אתה מרגיש איזה טעם חמקמק של מתיקות.
  5. בושמילס סינגל מאלט – בן 10 – הפתעת הערב מבחינתי. אומרים שמאלט עדין פחות, אז אולי אני קשוח, אבל אני אוהב יותר את הסינגלים מהבלנדד (בינתיים, לפחות.. מי יודע איפה אני אהיה בסוף הסדנה?) – לדעתי המאלט 10 גם טוב יותר מהבוש 12.

דרך האמצע..

בבודהיזם, דרך האמצע היא דרך חיים הנמנעת משני הגבולות האנושיים, הרס עצמי ונהנתנות, כדי להגיע לחזון, ידע, רגיעה ואושר. כדי להגיע לשם, צריך (צריך? בבודהיזם? לא נשכח שבודהיזם מדבר על העובדה שהכל מגיע מנסיון אישי, ושום דבר לא מונחת מלמעלה) להמנע מעונג עצמי ממכר וכן מהשמדה עצמית, והגברת הפעולות הנכונות ודרך ה-8 הפנים האצילית (תרגום קלוקל של Noble Eightfold Path).

אני עדיין שוקל את דרך האמצע בגירסה שלי. אני מאמין גדול בדרך האמצע, אבל בכיוון שונה. לדעתי דרך האמצע היא לבחור בכל רגע נתון בין שני הקצוות, ולא להמנע משני הקצוות. בכל פעולה, בכל צעד, צריך לעמוד מול הבחירה של הנאה וסבל, של העכשיו והעתיד, של ביטחון או סיכון. לא ללכת בין הטיפות, אלא לבחור אלו טיפות ירטיבו אתכם.

אם אתם עומדים בפני צעד מסוכן, צעד גדול, לדוגמא, השקעה של כל החסכונות שלכם בבורסה, או עזיבה של עבודה, וכו, צריך להחליט מה הדרך הנכונה ומה ההשפעות האפשריות של כל מהלך עליכם. הכוונה היא לא נסיון לדעת איזו מן הדרכים נכונה יותר, אלא איזה סוג של דרך אתם בוחרים: האם אתם לוקחים את הסיכון (ואז – מה אתם מסכנים? עד כמה הסיכון גדול? האם אתם מוכנים גם להפסד? האם הזכייה שווה את הסיכון וההפסד?) או את הבטחון (וגם אז – מהי עלות הביטחון? האם תהיו מאושרים במקום הבטוח שלכם? עד כמה, וכמה זמן תוכלו להשאר באיזור הזה?).

נראה לי שהדרך שלי קשה יותר. היא מכוונת למחשבה בכל רגע נתון. אין מנוחה. אבל אם מתאמנים בזה, המחשבה הזו הופכת לטבע שני, ומחוסר הבטחון יש שליטה בחיים, ועל זה מדבר הבודהיזם. שלטו בחיים שלכם, תבינו אותם ותבינו את עצמכם, תדעו איפה אתם עומדים ולאיפה אתם הולכים (בכל רגע נתון, כי זה משתנה), ותהיו מאושרים יותר.

הבעיה שלי עם אלוהים

הבעיה שלי עם אלוהים היא לא הקיום שלו

קטונתי לדעת את קיום האל, על כל התסבוכות שבענין

קיים, לא קיים, זכר או נקבה,

באמת שאני לא יודע.

הבעיה שלי עם אלוהים היא גם לא המאמינים שלו

שלקחו את התורה, ומשכו ושינו והאריכו והרסו

הפכו אותה למוט שליטה, לשיטה, למקור הכח שלהם

יש לי בעיה איתם, אבל לא איתו

זו לא אשמתו

הבעיה שלי עם אלוהים היא גם לא מה שהוא עושה

או לא עושה

על הכדור הזה, עם החיים האלה,

את מי הוא בוחר להרוג או לקחת, ואת מי להשאיר

אם יש סיבה או אין, זה לא ענייני, אני לא מבין.

הבעיה שלי עם אלוהים היא שאני לא קולט,

שאם הוא הוא שם באמת, ואם הוא כל כך חזק,

כל יכול, כל יודע, כל דבר בעצם,

אז למה הוא מכריח אותי להאמין, למה הוא מכריח אותי לקיים את חוקיו,

זה פשוט לא מובן לי

התנהגות של פושע אלים, כמעט, שרק עקב כוחו מכריח אותי לעשות את רצונו

זו הבעיה שלי עם אלוהים.

4 שנים

כבר 4 שנים עברו, תאריך שאני לא שוכח,

היינו תמימים, אמיצים אפילו,

שום דבר לא שינה, רק ההרגשה קובעת

והיום הרבה פחות תמימים,

והרבה דברים נחשבים, הרגשות נדחקות לצדדים

הרבה פחות תמימים, לא ברור לי עד כמה אמיצים.